קחי אותי, שרון, למדי אותי להיות גבר!
כגבר סקרן (וחרמן?) שיודע כמה דברים על משיכה בין גברים לנשים, אבל תמיד צמא לידע נוסף, גם אני רוצה ללמוד להתנהל כמו זכר אלפא, לעורר בכל בחורה את התשוקה כלפיי באופן מיידי, לכבוש את ליבה של כל בחורה שאחפוץ בה, ולהפסיק כבר לעזאזל להיות ה"ידיד" המקולל
"רוצה לדעת מה מדליק אותה?" (כן!)
"רוצה לגרום לה פרפרים בבטן?" (כן!!)
"רוצה להפסיק להיות הידיד החמוד?" (כן! אלוהים כן!!!)
אלה המשפטים הפותחים את הסרטון של אתר בייבמאסטר (בסוגריים - התגובות הטבעיות שלי כגבר רגיש בעולם אכזר), כשברקע תמונות מעוררות חשק במיוחד של שרון רובינשטיין, אלילה בעלת ידע נרחב איך לכבוש בסערה כל בחורה גם אם אתה חייזר ירוק עם קרניים, ואפילו אין לך אוטו. כסטודנט לפסיכולוגיה מעניין אותי...
רגע, הבטחתי לעצמי שאהיה אמיתי בכתבות שלי, אז אנסה שוב: כגבר סקרן (וחרמן?) שיודע כמה דברים על משיכה בין גברים לנשים, אבל תמיד צמא לידע נוסף, ידעתי מזמן שיש תחום של פסיכולוגיה בגרוש הגורס קיומה של מערכת חוקים מוגדרים, סודות מיסטיים כמעט, שגורמים לנשים להימשך אלינו, הגברים, ללא מודעות, בלי יכולת להתנגד (אגב, יש גם חוקים לנשים שרוצות למשוך גברים. אני מניח שזה מסתכם ב"תתפשטי").
בכל מקרה, אמנות הפיתוי מבוססת על ההנחה שלכל האנשים בעולם יש מערכת של טריגרים, הקשורים יותר לצד החייתי והלא מודע בנו, טריגרים שמופעלים באופן אוטומטי ע"י גירויים מבחוץ. לדוגמה, אחד הטריגרים הבסיסיים ביותר הוא חזה גדול אצל הבחורה, המראה על פוריות ומעורר בנו הגברים משיכה מינית. שכן פעם, בתקופות בהן יחסי מין התבצעו בתנוחה המיסיונרית, כלומר, פרונטאלית, וביטויים כמו "נפש תאומה" טרם נולדו, הגברים נמשכו אינסטינקטיבית לנשים הפוריות ביותר.
עם הזמן התפתחנו מאוד (הנשים, לפחות), ולטריגרים אינסטינקטיביים חייתיים נוספו גם טריגרים עמוקים יותר, הנוגעים לתכונות אופי כמו "שמחת חיים", "עומק מחשבה", תשוקה למשהו" (הטריגרים שלי). אבל הטריגרים החייתיים עדיין מתקיימים בנו, וזו עובדה פסיכולוגית, הם תמיד שם, בחלק האחורי של המוח האנושי, מקבלים מסרים ומפרשים אותם, כמו בעידן קופי האדם.
טריגרים חייתיים ותרבותיים מוטמעים בכל אחד ואחת
על כן, שפת הגוף שלנו, המילים שאנו אומרים, האינטונציה של קולנו, מאפייני הסביבה, כולם משפיעים על טריגרים אוטומטיים, חייתיים ותרבותיים, המוטמעים בכל אחד ואחת מאיתנו. מכורח העובדה שכולנו דומים במבנה גופנו ומוחנו, וכולנו חיים באותה תרבות פחות או יותר, טריגרים אלה משותפים לכולנו, ואפשר ללמוד אותם ולהשתמש בהם.
עד כאן הכל הגיוני, ואפילו מעורר את בלוטות הטעם: שמא אוכל ללמוד להתנהל כמו זכר אלפא, לעורר בכל בחורה את התשוקה כלפיי באופן מיידי, לכבוש את ליבה של כל בחורה שאחפוץ בה? הרי המצב רלוונטי עוד יותר ביחס אלי: אני הייתי לא אחת ה"ידיד" המקולל, למרות שלפי חוקי המשחק הרומנטיים של תרבותנו, הבנות ש"מבינות עניין" אמורות להמשך לרגישות שלי, לעומק המחשבה, ליכולת להתאהב באמת ולבטא את רגשותיי ללא משחקים. בפועל, מצאתי את עצמי מתבונן במושא אהבתי באמצע הלילה (כן, מושא אהבתי, לא תשוקותיי), כשהיא מספרת לי את סודותיה הכמוסים שלא סיפרה מעולם לאף אחד, באקט שמבחינתי מבטא את האינטימיות והחשיפה הנפשיים הקיצוניים ביותר שאדם יכול להגיע אליו – אבל ללא כל זכר לרגש רומנטי כלפיי.
כמובן, כגבר רגיש מהעידן החדש דחיתי בגועל את כל החוקים השטחיים של המשחקים. היה לי כבוד רב מדי לבנות המין השני מכדי להתחיל לשחק משחקי משיכה, הסתרת רגשות, זמני הזמנה לדייט (חוק כתוב: אסור להתקשר בשעה עגולה, אחרת היא תדע שתכננת את זה!), הפגנת ביטחון עצמי וגבריות מוגזמת. הרי הבחורות החכמות רואות דרך זה, הן מודעות לעצמן וסביבתן (שמא הייתי מתאהב במישהי ללא עומק מחשבה?), הן אוהבות גבר רגיש ופתוח, גבר אמיתי שלא מזלזל באינטליגנציה שלהן ע"י משחקים אוויליים.
לתת עצה כנה שהורגת אותך כל פעם מחדש
אבל חלקכם אולי מכירים את ההרגשה האוחזת בגבר שיושב מול אהובתו המספרת לו על הדייטים שלה. אותו גוש בבטן שגדל ותופח לממדים בלתי אפשריים, הדם שעולה לראש כשאתה מודע לכך שאהובתך, שנמצאת במרחק נגיעה ועם זאת לא נגישה עד כאב, היא זיון סתמי לגבר אחר. חלקכם מכירים היטב את המאבק הפנימי בין רצון כמעט בלתי נשלט לצרוח "אני רוצה אותך!!" לבין עצה שבאמת מיטיבה איתה ולא איתך, עצה כנה שהורגת אותך כל פעם מחדש, יונקת ממך את החיים עצמם.
היא: "היה דייט מדהים, אבל הוא התקשר רק אחרי יומיים... לפעמים הוא נפתח קצת ואז מסתגר. מה הקטע איתו?"
אני: "אולי הוא משחק איתך".
היא: "אתה מדבר שטויות, הוא לא כזה. אבל יש בו משהו מוזר. אני רוצה לפצח אותו, להבין מה הקטע שלו, לפעמים הוא כזה מרוחק... נראה לך שאני מוצאת חן בעיניו?".
לפצח... מרוחק... חידה... האם זה מה שאתן רוצות, הבחורות העמוקות, המודעות, החכמות?
"שוב התאהבת בבחורה הלא נכונה", אני משכנע את עצמי, "אם היא לא מבינה את השווי שלך, אולי היא לא כזאת טובה כמו שחשבת!" זועק בייאוש האגו המחוץ, אבל הגוש בבטן אומר אחרת. אותו גוש אומר לי שאני עושה משהו לא נכון, שאני מטעה את עצמי, שפספסתי משהו ואני חי באשליות רומנטיות ילדותיות, והגיע הזמן להתבגר.
אני בכלל לא רוצה "תור", אני רוצה רק אחת
למען הסר ספק - אני נראה לא רע, שנתיים של חדר כושר סידרו את הצד הגופני, שלוש שנים של אוניברסיטה את הצד האינטלקטואלי. לפי הנורמות התרבותיות המקובלות, בנות אמורות לחכות בתור כדי לזכות בי. ואני בכלל לא רוצה "תור", אני רוצה רק אחת. אבל הקורא שהגיע עד הלום יבין שעברתי כמה דברים בחיי, חלקם לא נעימים בעליל. שמא עלי להמשיך באותה הדרך שהוכחה ככושלת, להמשיך להאמין בילדותיות הגובלת בטיפשות שנשים אכן נמשכות לטיפוס הרגיש שמבין אותן, שתקשורת היא הדבר החשוב ביותר, שכנות היא ערך עליון.
ומה האלטרנטיבה? להסתגר במעטה גברי מופנם, להתקשר רק אחרי יומיים, לעשות "טיזינג" לפי חוקי ברזל, לעשות "איזון" בין כמות החיבה והריחוק שאני מפגין כלפי הבחורה, כמיטב המסורת של תורת הבייבמאסטר. האם גיבוב של שטויות טיפשיות המבוססות על פסיכולוגיה בגרוש באמת אפקטיבי יותר מחשיפה אמיתית של עצמי מול האדם שמולי?
מובן שכולנו נזעק: "רק בנות טיפשות נופלות למלכודות המפגרות האלה! הבנות האיכותיות בחיים, אבל בחיים לא!". אז למה, חכמים וחכמות שכמותכם, אתם נופלים שוב ושוב לאותה המלכודת, לאותם משחקים מאוסים שכולנו, אבל כולנו! כמובן שונאים ומתעבים, למה אתם עיוורים לאיכות, למה אהובתי לשעבר מנסה לאחות את ליבה השבור אחרי ששוב לא הצליחה "לפצח" גבר גברי במיוחד?!
אין לי גרוש לשלם לך (ע"ע שביתת הסטודנטים), אבל בתמורה ארתום את כל הכישרון, הכנות והאוביקטיביות שלי בשביל לסקר את תהליך הפיכתי מילד אבוד לגבר אמיתי, מידיד למאהב, מילדון שחי באשליות לגבר המודע למציאות של עולמו.
עשיני כמו הכתבה הנוכחית: גרעין של כנות עמוקה, תחת מעטה חומות של ציניות מרוחקת שיש לפצח.
לפנייה לכתב/ת 
