מישהו חייב לעצור את החופש הגדול

יום קיץ לוהט. אני צועדת ברחובה הראשי של העיר, מטיילת בין החנויות במרכז המסחרי. החום כבד. אני עוצרת בצד כדי ללגום מעט מים קרים מן הבקבוק ואז מתפנה לגלות מולי את המחזה הבא:

זוגות של הורים צועדים, לצידיהם ילדים, עגלות. הם כולם נראים כאילו סחטו מהם את טיפת החיות האחרונה. זיעה זולגת ממצחה של אם אומללה שעומדת ברוב ייאוש מול שני ילדיה שנמרחו בגלידה שיצאה ממקפיא הגלידירה זה עתה. האב אינו מגיב. הוא איבד את כושר התגובה לפני שבוע.

במרחק מטר מהם מתקוטטים זוג ילדים. "תפסיקו, ילדים, רק עכשיו חזרנו מהבריכה. עוד מעט הולכים לאכול פיצה, מה עכשיו?"

מחזה הזוי בעיני. כל המדינה נעצרה, וכולם צועדים זוגות על ילדיהם במרכז המסחרי, מנסים "להרוג" דקות, שניות, בתקווה שתצטרפנה לשעות ועוד חלקיק מהחופש הזה כבר יעבור. רגע, אני מתעוררת ומשפשפת עיניים: הי, גם אני מוקפת כאן בילדים מרוחים בגלידה, גם אני שטופת זיעה וייאוש. גם אני חלק מהתמונה ההזויה.

"את לא רוצה לבלות עם הילדים?"

אני יודעת שזה מעבר לכוחי הדל למשוך למדינה שלימה את השטיח מתחת לרגליים, אבל אני גם יודעת שזה אפשרי אם הורים רבים יצטרפו ויעזרו לדוד אליעזר למשוך מן האדמה את הגזר.

אנחנו מפחדים לפתוח את הפה, כי אלו הם החיים, והמציאות מכתיבה את השטח. כפו עלינו את החופש הגדול, ואמא שתעז לומר ש"קשה לה", יצרבו אותה מכל הכיוונים. החברות ינשפו לעברה בבוז: "מה, את לא רוצה לבלות עם הילדים שלך?".

ובעוד הבוז רושף על שפתותיהן, האמת מבעבעת פנימה. הגיע הזמן שנרים את הכפפה. מה קורה כאן, בעצם? הילדים שלנו "בחופש" חודשיים תמימים, תשעה שבועות. בואו ונאמר את האמת, נטיח אותה בפרצופים סביבנו. אין לנו היכולת הפיזית והכספית לחופשה בת תשעה שבועות!

רוב ההורים במדינת ישראל עובדים ולאו דווקא במקצוע הקשור להוראה. את התשלום לקייטנה הראשונה אפשר לשרוד. אך פעמים רבות, בלהט הרצון למלא את החופש, נרשמים לקייטנה נוספת. ומה עם הורים המטופלים ביותר מילד אחד, שניים או שלושה? תכפילו את הוצאות הקייטנה שהן בהחלט מחוץ לתקציב השוטף.

פרק הקייטנות הסתיים. האמהות מתרוצצות מיואשות, מתחננות לסבתא אחת (השנייה גם היא עובדת) שתטה שכם. זה כמעט בלתי אפשרי לעבוד בצורה כזו, להישאר בעבודה רגועים ושלווים בידיעה שהילדים משוטטים בחופשתם. הרי רק חלק מהמגזר העובד זוכה להטבה של תשעה שבועות של חופשה. כולנו, מי שאינו/ה מורה או גננת, עובדים סביב השעון וזכאים לכשבועיים חופש בשנה.

מגיל 3 אנחנו בצרות

אז נכון, מערכת החינוך זקוקה לפסק זמן כדי להתאושש משנת לימודים אחת, כדי להתארגן לפתיחת שנת הלימודים החדשה. אבל זה רק תירוץ. מישהו חייב לעשות סדר בעניין.

אולי ניקח דוגמא ממעונות היום? הם אמורים להיות סמל ומודל להעתקה לכל מערכת החינוך. הם מתאימים את עצמם לאם העובדת (כמעט בכל מגזר מדהים לגלות שהאב העובד בדרך כלל אינו נפגע מחופשות ילדים או ממחלותיהם. האם היא זו שהחופשה טורדת את מנוחתה במיוחד).

לעובדי המעונות יש רק שבועיים חופשה בשנה. ברגע שילדך עוזב את המעון, המערכת רק מדרדרת. מגיל שלוש אנחנו בצרות. כולם יודעים, כולם מתלוננים וכולם ממשיכים לשתוק.

לו המשכורות בארץ היו מאפשרות למשפחות לצאת לנופש ארוך במלון או בבית הארחה; לו כמו בשוויץ היו מנפיקים לכל ילד כרטיס שעלותו עשרים דולר, ותמורתו הילד מקבל כניסה חינם לאתרים ובריכות שחיה ורכבות למשך כל החופשה; לו החופשה בארץ, בדומה לארצות בשאר העולם, היתה נחלקת בין הקיץ לחורף - אולי היינו עומדים בגזירה.

אבל כאן החופש נמתח ונמתח ללא סיבה. המצב הבטחוני והמצב הכלכלי גוזר על הורים רבים חודשיים של סבל ועינוי מתמשך. האם מדובר בגזירה שאי אפשר לבטל?

אם היו נועצים בי בכירי משרד החינוך, הייתי משמשת פה לרבבות הורים ומבהירה: כצעד ראשון, יש לקצר את החופש הגדול, כלומר העונש גדול. אפשר לגבש הסכם שיהיה מקובל על מערכת החינוך ועל ההורים. שלא יפגע במורים הזקוקים לאוורור כדי שלא יישחקו, ויוכלו להמשיך לעשות את עבודתם נאמנה. צריך רק מישהו שירים את הכפפה.

כל הורה שיביע כאן את התנגדותו, הוא עוד יד שתמחה על האבסורד הגדול. אולי נצליח? ארבע אמהות הוציאו את צה"ל מלבנון, אלפי אמהות יקצרו את החופש הגדול!

• מלי גרין, בת 34, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.
  

• לכל הטורים של מלי גרין.