פלאי האופטיקה

דבר הסופר: אני מקווה שאשכנע את הקוראים שגם מקום אפור כמו אופטיקה יכול להיות מוקד למין עליה לרגל.

מאיר כבר היה אופטומטריסט מוסמך, והתחיל לעבוד בעבודות חלקיות מזדמנות. לילה אחד, בדרך אל דירת החדר השכורה שלו, פנה הצידה ומצא את עצמו מול "קיכלר, אופטיקאים, למברג-תל אביב". כמה עלוב נראה השלט, גם צובט את הלב. אי

אפשר היה שלא לראות ברקע השחור הדהוי שלו את השחור העז שהיה לו פעם, ואי אפשר היה שלא לראות בכמו הצהוב החולני והמתקלף של אותיותיו את הזהב הטוב והישן. חלון הראווה לא היה נקי ממש, ומאיר היה צריך להצמיד אליו את פניו כדי להסתכל פנימה ולראות משהו. גם שם, בפנים, לא יכול היה הלב שלא להחמיץ למראה הארונות והמדפים והדוכן והכיסאות, שחומר העץ הערמוני הנהדר שלהם כמו נלחץ תחת האבק והעזובה. הכל שם ביקש תיקון, כמו שרגליים של ילד שיושב על שרפרף גבוה – כמו השרפרף שעליו ישב כשאבא שלו עזב יחד עם מארינה - מבקשות להתארך ולהגיע אל הרצפה שמתחת.

הוא לא הצליח להרדם באותו לילה. המילה "פוטנציאל" דפקה בראשו. למחרת אמר לעצמו שזה לא עסק שלו. שבוע אחר כך נשאו אותו רגליו לשם שוב, ועוד פעם ועוד, כמו לשון שנשלחת אל שן חולה וכואבת. הבזבוז הזה, איזה בזבוז! אופטיקה כזאת, שם טוב, מקום טוב, איזה פוטנציאל! להזניח ככה? אי אפשר להבין - רק להתרגז, רק להשתגע! נכון, סיפרו לו שיואל קיכלר עושה בבורסה כסף טוב. אוקיי, כסף טוב, נשמע יותר טוב, התמונה פחות אפלה. ובכל זאת, למה להשליך סתם כך לרחוב נכס שיכול לעשות עוד כסף טוב? לא, לא סתם עסק - אופטיקה! לא סתם אופטיקה, אלא כזאת שעוברת מאב לבן! רק להתחיל לחשוב על זה והלב נכמר השד יודע ממה.

הוא רוצה להתעסק בבורסה – שיעביר את האופטיקה למישהו אחר, ישכיר אותה, יחכיר. בטלנות היתה כאן, רשלנות, אפילו פושעת. גם אם היא נעשית מתוך קלות דעת שבאה מרוב שפע ונדיבות. כן, נכון, דומה לקלות דעת שגרמה לו שינסה לעזור לו וייקח מידו את התעודה בלי שהתבקש. או לא, או לא! היה פה עניין קשה יותר.

פה לא דובר בעלבון פרטי. פה דובר בסטירה בפרצופו של העולם, אפשר לומר, ובסדר הדברים הראוי של העולם. פה דובר בסטירה בפרצופם של החיים, בעיקרון של איך צריך לחיות. פה דובר בסטירה בפרצוף של המון האנשים כמוהו, מאיר, שאין להם משפחה והם נאחזים בכל בדל של משפחה, גם אם זו רק לודמילה, ועושים ממנה משפחה, ואף אחד לא מוריש להם כלום, והם עובדים בפרך כדי להשיג משהו, והם נאחזים ומחזיקים במשהו הזה באגרופים קפוצים, וכשמול עיניהם מישהו משליך מעליו מתוך קלות דעת נכס כמו האופטיקה הזו, אז אגרוף גדול וקשה נקפץ. ודאי, עושים צחוק ואפס ככה מהם ומחלומותיהם ומזיעת הפרך שלהם. גם אם לא חשב על כך בפירוש ידע שהיה שם חטא של לעבור על "בל תשחית", והוא גם חטא לאלוהים.

קשה היה לו. משהו צבט. כמו איבד משהו יקר, אהבתו והערצתו את יואל. חיוכו צף ועלה אז בזכרונו, ועיניו המאירות. אמר לעצמו שאולי הוא נחפז בגזר הדין הקשה שלו. יואל ודאי גם עושה טוב עם השפע והנדיבות וקלות הדעת שלו. ובכלל, האם הוא באמת יודע מה גורם לו נהוג ככה? האם מישהו יודע באמת מה גורם לו עצמו, מאיר, לנהוג כמו שהוא נוהג? נעשה לו צר עליו. אז חשב שאולי במקום לשפוט אותו יעזור לו. למה לא יציע לו לעבוד אצלו. יעזור לו ויעזור לעצמו, הכי טוב שיש. הוא יוכל גם לעזור לו בשיפוץ וחידוש, אפילו לא יזדקק לבעלי מלאכה. בדמיונו כבר ראה את עצמו רוחץ וצובע ומצחצח, ואחר כך עומד מקבל את פני המון הקליינטים. נעשה לו קל ונעים, והוא נרדם.

למחרת כמעט צלצל אל יואל, ולא צלצל. משהו בתוכו אמר לו לא למהר. לא במקרה נתקל בו כמו שנתקל בו פעם ועוד פעם. נתקל בו, בלי שיזם. מי יודע, אולי יש מישהו או משהו שכיוון את הדברים, ואותו מישהו או משהו יידע מתי ואיך לכוון ולהביא אותם שוב זה אל זה. אז גם יהיה מוכן יותר, אמר לעצמו. מוכן! ככה חשב ולא ידע למה, ורגליו הפסיקו לשאת אותו אל מול האופטיקה. אז שמע על צילה, ועוד לא ידע שזה שמה. זה קרה כשהחבר שלו לעבודה ברשת דיבר על הכסף הטוב שיואל עושה בבורסה.

"בשביל החדשה שיש לו עכשיו צריך הרבה כסף, חתיכה-חתיכה משהו!", הוא אמר.

"למה? מי היתה לו קודם?" אמר מאיר, ונדמה היה לו שהסמיק, אולי מפני שאף פעם לא העז לעסוק בנשותיו של יואל.

אז סיפר לו החבר שהיתה איזושהי מישהי, לא משהו-משהו, והוא זרק אותה אחרי שפגש את זאת'י, החדשה, שבינתיים גם התחתן איתה והיא כבר בהריון, זאת'י.

"וההיא? הישנה?" אמר מאיר, ושוב נדמה היה לו שהסמיק.

"חתכה את הוורידים, התאבדה, באמת, משהו משהו! ברגע האחרון מישהי נכנסה והצילו", אמר החבר.

שיחת רכילות של כלום, ובלילה לא נרדם. לא ראה אותה, לא שמע, רק ידע שהיא איזושהי מישהי, לא משהו, ורק חיתוך הוורידים היה משהו משהו. יחד עם זה היה ברור לו שהיא בכל זאת משהו נפלא. הרי לא מתקבל על הדעת שיואל קיכלר יתחיל בכלל עם מישהי שהיא פחות מנפלאה. גם אם נטש אותה אחר כך בשביל אחרת, שום דבר לא נגרע ממנה. היא לא הדבר הנפלא הראשון שהוא נוטש. ראה האופטיקה שלו. צריך רק להרים אותה מהעפר, והיא תיגאל ותהיה נפלאה יותר מכל שהייתה.

ביום ששי בערב באותו שבוע הלך כהרגלו אל לודמילה, שבגיל שתים עשרה היתה לו כמו אימא, ומאז הצבא נהייתה אהובתו, אם אפשר לקרוא לזה כך, וכרגיל נתקפה געגועים לילדיה שבקישינב.

"אתה המזל שלי, מה אני הייתי עושה בלי אתה, לבד כל הזמן, כמו מתה?" אמרה לו שוב, ומיד אמרה, "מה...?"

לא לחינם אמרה, "מה...?" הוא הביט בה הפעם אחרת. עיניו היו עליה והוא חשב על המישהי, לא משהו-משהו, שיואל זרק אותה אחרי שפגש את החדשה שלו. חשב עליה ושאל את עצמו, מי המזל שלה? מה היא עושה בלי יואל, לבד כל הזמן? עכשיו, ברגע הזה, יום ששי בערב, ליל שבת, מה היא עושה לבד כמו מתה, כשהוא, מאיר, נמצא כאן ולא איתה, במקום האמיתי שלו?

הוא התאפק במשך כל יום ראשון. הוא התאפק לכל אורך יום שני. רק בסוף היום החליט שזהו, הרגע הנכון. הוא פתח בשיחת רכילות עם החבר שלו לעבודה על מצב העסקים של האופטיקאים הוותיקים בעיר.

"אתה מכיר אותה"? שאל כלאחר יד.

"את מי?" אמר החבר.

"סליחה?" אמר מאיר, שמרוב התכוננות לעניין שכח מה הוא העניין.

"מכיר את מי?" שאל החבר.

"בטח, סליחה, אני מצטער", הוא התעשת, "זאת שסיפרת לי עליה בשבוע שעבר... זאת שעזבו אותה, הוא זאת אומרת, יואל קיכלר, אחר כך היא..."

"תגיד תיכף, למה אתה לא אומר? בשביל מה?" אמר החבר.

"סתם, דיברנו עליו, אז נזכרתי", אמר מאיר, והעיז ושב ושאל, "אתה מכיר?"

"איך? לא יודע גם את השם שלה", אמר החבר, "ראיתי אותה פעם. לא משהו. אין מה להשוות לחדשה. גרה מתחת למלצ'ט, מישהו אמר. האזור שלך, לא?"

איך ימצא אותה, אחת כזאת, גם שם אין, מה שיש זה שאין מה להשוות לחדשה. גם קודם לא הלכו עיניו אחרי החתיכות-חתיכות, כי ידע שהן לא הדבר האמיתי, ובמלים אחרות – הן לא בשבילו. היה ברור לו גם שאין לו מה לחפש בקרב ההיפך הגמור. גם אחת שיואל זרק אותה לא יכולה להיות מישהי ממש לא יפה ולא מושכת. נשארו הבינוניות, הרוב הגדול, ומהן יש כל כך הרבה, איך ימצא. די מהר הוריד מהפרק את הצנומות. אולי משום שהוא עצמו העדיף את המלאות.

שוב נשאו אותו רגליו בלילה אל מול האופטיקה החשוכה למחצה. למה שלא תעבור גם היא שם פעם. אחרי הכל ברור שאהבה את יואל, ולאן היא יכולה ללכת אם תוקפים אותה הגעגועים פתאום. לילה גשום אחד הגיע לשם, ושמע קול צעדי אישה מאחוריו. הצעדים נעצרו. ליבו החל דופק. התאפק. לא יכול להתאפק עוד, סובב ראשו וראה אישה צעירה, שעמדה שם וניסתה להדליק סיגריה ברוח ובגשם. היא נראתה דווקא חתיכה-חתיכה אף על פי שהייתה עטופה כולה במעיל גשם ובברדס.

הגשם גבר, והיא המשיכה וניסתה עד שהצליחה והדליקה והמשיכה הלאה. הגשם גבר וכבד מאוד. הוא מיהר ונצמד אל חלון הראווה של האופטיקה. סוכך של בד נגד שמש היה פרוש שם חציו למעלה, נשכח מי יודע מאיזה קיץ. הגשם ניתך עליו, התגלגל על השיפוע שלו וניגר בקצהו למטה, גם בצלעותיו. מין מערה נהייתה שם מתחת, קיר אחד שלה זכוכית חלון הראווה, ושלושה קירות של מים ניגרים.

היה נעים לו בתגלית הזאת. חום פשט בליבו. לא לבדו עמד שם. גם היא הייתה שם, צילה, שעוד לא ידע שזה השם שלה. ליבו אמנם הלם קודם לחינם כביכול כששמע את צעדי האישה שנעצרו מאחוריו להדליק סיגריה. זאת לא הייתה היא, אבל היה רגע שחשב שזו היא, וכך יצא שהיא נשארה איתו יחד עם ליבו שהלם לה קודם. גם האופטיקה הייתה שם איתו, עם רהיטי העץ החמים למראה מעבר לזכוכית, ושלושתם יחד כמו הצטופפו שם זה אל זה, מסוככים זה על זה, מתגוננים מפני איזה גשם גדול ושופע שניתך עליהם.

• קטע מתוך רומן בראשית כתיבתו.