נסיכה עם קרוקס מחפשת נסיך לא מלחיץ
בעודי תוהה אם להכניס אלכוהול אחר לגוף במקום זה שכרגע הקאתי, הוא ניגש אליי עם כוס מים ביד אחת, בייגלה בשנייה, ואמר: "את יפה גם שאת מקיאה". נסיך, אין מה לדבר, אבל למה הוא חושב שהוא יודע יותר טוב מהנסיכה מה טוב עבורה?
את רונן הכרתי במסיבה של חברים משותפים, שחגגו שנה לנישואיהם. הם אמרו שבימים כאלה, ששליש מהזוגות מתגרשים אחרי ממש קצת זמן, גם שנה היא סיבה למסיבה. הם אפילו היו חביבים ופטרו את הרווקים מלהביא מתנה, בטענה שלא מגיע להם עוד פרס נוסף לכך שמצאו אהבה. אחרי אמירה כזו, אפילו התירוץ הכי טוב שלא להגיע יהיה לא הוגן.
אז הגעתי. בלי מתנה, עם שישיית בירה שהונחה על השולחן בכניסה, שהחולפה בכוס יין לבן, שהוחלפה בכוס יין אדום, שהוחלפה במרגריטה (טוב, היה חם, היה צריך להכניס נוזלים לגוף).
אחרי שהרצפה התחילה לרקוד, והדרך לשירותים נמצאה בעזרתה האדיבה של בעלת הבית שהחזיקה את השיער שלי אסוף (זו חברות אמיתית, או מה?), חזרתי להתערבב בקהל. בעודי תוהה אם להכניס אלכוהול אחר לגוף במקום זה שכרגע הקאתי, הוא ניגש אליי. החזיק כוס מים ביד אחת, בייגלה ביד שנייה, ואמר: "את יפה גם שאת מקיאה, אבל כדאי אולי שתכניסי קצת נוזלים לגוף. אחר כך גם פחמימות".
לרגע לא הבנתי אם זה האלכוהול, או שבאמת עומד מולי הנסיך שאמור לדאוג לי. שתיתי את המים, אכלתי את הבייגלה, הוא ראה שאני בסדר, והלך. איזה מין נסיך זה? לא ביקש את הטלפון שלי אפילו... לכי תביני נסיכים מודרנים.
אחרי שבוע קיבלתי טלפון מהחברה המשותפת. היא עדכנה אותי שהם כבר חוגגים שנה ושבוע, וגם שרונן ביקש את הטלפון שלי, אז שאחכה לצלצול.
ואכן הצלצול הגיע, אחרי שקיבלתי עדכון שהוא מדבר איתי מדיבורית תוצרת יפן, המוצר הכי מתקדם בשוק, ייבוא אישי של החברה שלו, ואין להשיג כזו בארץ בחמש שנים הקרובות. די איבדתי אותו ב"תוצרת יפן", אבל חזרתי להקשיב כשהציע להיפגש במסעדה החדשה של השף הצרפתי שפתחו לפני יומיים, ואת המוצרים הם מייבאים במיוחד מהריביירה, מחוף מיוחד שרק בו יש את הטמפרטורה המדויקת לגידול שרימפס. מצידי גם פלאפל בטמפרטורת טיגון מתאימה זה מספיק, אבל לא התווכחתי.
"יש חנייה?" שאלתי, תוהה אם למסעדה כזו אפשר להביא את האוטו דמיקולו שלי.
"וגם תעשי קוקו, יותר יפה לך מפזור"
הטור הקודם:
כשהעתיד התיישב לצידי בארוחת החג
גולדי הארט
הוא ייכנס, ונעשה היכרות עם כולם - זו אמא (שמחייכת, והלב שלה קופץ משמחה), זה אבא (שעושה פרצוף אדיש, והלב שלו קופץ משמחה), זו סבתא (שמודה לאל על המקום בארון שיתפנה לה סוף סוף כשתיתן לי את הנדוניה שאגרה במהלך השנים לנכדתה הבכורה). תסריט, לא בהכרח מדע בדיוני
"אל תדאגי, אני אגיע לאסוף אותך. אבל תלבשי גופיה אדומה עם מכנסיים שחורים וגם תעשי קוקו, יותר יפה לך מפזור".
טוב, גם נסיך, גם מבין באופנה. האם מדובר אולי בנסיך הפוזל לעבר בני מינו? מיד העפתי את המחשבה הזו מהראש ופניתי לאסוף את השיער.
הגענו למסעדה. הונחו לפנינו שני תפריטים, ועוד לפני שהספקתי לנסות להבין מה כתוב שם (אני עוד לא כל כך שולטת בעגה הפלצנית) הוא אמר למלצר: "היא תיקח, את מנה מס' 32, אבל היא לא אוהבת חריף אז בלי צ'ילי, וגם בלי שמנת, כי זה לא בריא לה".
שתקתי. יודע נסיך נפש נסיכתו. האוכל הגיע. היה טעים, אבל מה זה אוכל טעים בלי קינוח שוקולד עם קצפת ועוד שוקולד מעל?
אז זה לא מה שהנסיך המודרני חשב. הגיע המלצר (גם כן ייבוא מצרפת, או-לה-לה), ואני כבר הייתי בדרכי לבחור את קינוח מס' 43 עבורי, קינוח 76 עבורו, במחשבה ש"שני אנשים, שני קינוחים".
הנסיך המודרני, שכנראה המשיך במשימתו להציליני, והפעם ביקש להציל אותי מעצמי, שלא לומר מעודף משקל, אמר למלצר, בצרפתית שוטפת: "אנחנו נחלוק את סורבה הפסיפלורה, ובבקשה שיוציאו את הגרעינים, זה יעשה לה כאב בטן".
והאמת, אז התחילה לכאוב לי הבטן. מין ערבול כזה, שתחילתו בכעס וסופו ודאי בהתחלה של אולקוס. למה הנסיך חושב שהוא יודע יותר טוב מהנסיכה מה טוב עבורה?! (כן, נסיכות יכולות לנהוג ב"אונו" משנת 89' ולהיות מלכותיות).
אבל, כמו שנהגה לומר לי סבתי עליה השלום, אם אין לך מה להגיד, או אם שיש לך יותר מדי מה להגיד, חייכי. אז חייכתי. גם כשהוא שילם וטרח להסביר לי כמה הוא מרוויח, גם כשהלביש לי את מעילי והסביר לי שלא טוב להסתובב עם חומר סינתטי, גם כשליווה אותי לאוטו והסביר לי שסוכן הביטוח שלי עובד עליי בעיניים, וגם כשנישק אותי והעיר לי שאולי צריך להחליף קוסמטיקאית, כי הגבות שלי לא זהות.
למה בכל זאת נשארתי והמשכתי ללבוש את גלימת הנסיכה ?
כי הוא באמת היה נסיך, וכדרכם של נסיכים, קודם כל דאג לי. רצה שיהיה לי טוב. רצה לפנק אותי. רצה שאהיה חלק מחייו, שאהיה שותפה בכל הקורה בביתו, למפגשים עם משפחתו, שאוצג לראווה אצל חבריו. אני במרכז כי אני נסיכתו, וככזו הוא עוטף אותי בצמר גפן, ייבוא משוויץ, שנזירות ממנזר על הר מרוחק טוו במו ידיהן.
אז למה התחלתי להרגיש מחנק? למה במקום להרגיש נעים בתוך ענן הצמר גפן, הרגשתי שהסיבים מתחילים להיתקע לי בגרון?
ואז זה היכה בי: רונן הוא אולי נסיך, אבל הוא לא מחפש נסיכה עצמאית. הוא מחפש נסיכה לרדוף אחריה עם סנדל הזכוכית, ולא שאותה נסיכה תבחר לעצמה את הסנדל. ואם היא כבר בוחרת את הסנדל, שיהיה לפחות של פראדה, וחס וחלילה לא מהעונה הקודמת.
הוא מחפש נסיכה שלא תהרוג בעצמה את הג'וקים, אלא שהוא יהרוג אותם עבורה, אחרי שהיא תצעק "אמאל'ה" ותרוץ לזרועותיו. למה?
צרות של עשירים?
כי הוא כבר כתב לעצמו סיפור מסגרת איך הזוגיות שלו צריכה להיראות. הוא כבר התאים עצמו לדמות הגיבור בסיפור, ועכשו הוא צריך שגם הבחורה שמצאה חן בעיניו תתאים לדמות הגיבורה. ומה אם זה לא קורה? זו לא בעיה מבחינתו, כיוון שיש ביכולתו "להתאים" אותה. איך? פשוט מאוד: אני רוצה ממרח "השחר", הוא יקנה לי ממרח שוקולד מפולי קקאו שגודלו בדרום אמריקה בידי אינדיאנים מקומיים. אני רוצה לשתות "נס" אבקה של עלית, הוא יקנה לי קפה מגורען שהבוס שלו מייבא מקולומביה. אני רוצה עוגה ליד הקפה (יש מבצע שתיים במחיר של אחת בסופר), הוא ייסע לצפון העיר לקונדיטוריה שמתפיחה בעצמה את השמרים. צרות של עשירים?הצרות הן שלי, והעושר שלו. אני תוהה לעיתים אם מעניין אותו באמת שיהיה לי טוב וכיף, או שרק מעניין אותו שסיפור המסגרת יתרחש כפי שנכתב, בלי שום סטייה מהעלילה, בלי הערות שוליים.
אין לי בעיה ליהנות מקפה יוקרתי, גם אין לי בעיה שמישהו יטפל בי. אבל אני רוצה שהוא יבין שגם הנסיכה היא בעלת דעה. אני רוצה שיידע שאפשר ליהנות גם מלשבת על מגבת בים, בלי התפאורה של יין מהבציר האחרון מצרפת ועוגיות תוצרת חוץ. ושיער אסוף אולי נראה מכובד יותר, אבל לפעמים בא לי פזור ומתבדר ברוח, וזה לא פחות נסיכותי בעיניי.
אני רוצה שיבין שאני לא סתם נסיכה, אני נסיכה מודרנית, שיודעת מה טוב בשבילה, ולא מתביישת להגיד את זה. אז שיהיה נסיך, ויטפל וידאג, אבל שיאהב אותי גם אם אני חולצת את סנדל הזכוכית ומחליפה אותו בקרוקס בצבע טורקיז מזעזע.
- השם בדוי, התחושות - אמיתיות
אימייל
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
