להחזיר עטרה ליושנה. בג"ץ
בהחלטה להתיר לכל רב עיר לקבוע, על סמך נטיית ליבו ובעיקר על פי מידת המחויבות לרב אלישיב, האם היתר המכירה מקובל עליו, התנערה הרבנות מאחריותה כלפי הציבור הישראלי. אפרת שפירא-רוזנברג חוצה את הקווים ומגינה בחירוף נפש על זכותו של בג"ץ לכפות הכשרים על הרבנות
כל סטודנט למשפטים (ובעיקר כזה שטורח להגיע לשיעורים ולקרוא את החומר הנדרש) נתקל במהלך שנות לימודיו בעשרות, אם לא במאות, פסקי דין של בג"ץ, בכל תחום אפשרי של המשפט, החל במשפט חוקתי, דרך דיני חוזים, עונשין, נזיקין, וכלה בדיני משפחה ועוד.
לעתים קרובות מוקדש זמן רב מהשיעור לדיון בפסיקה הרלבנטית - טענות הצדדים, השיקולים, הזכויות שעמדו על הפרק וכו'. הפקולטה שלנו לא היתה משופעת בסטודנטים דתיים, וכך, בשיעורים הקטנים מצאתי את עצמי, לא פעם, דתייה יחידה בכיתה. בדרך כלל זה לא היה משמעותי, ואולי אפילו לא הייתי שמה לב לכך, אבל השיעורים בהם עמד על הפרק בג"ץ כלשהו שקשור לרבנות הראשית, הפכו עבורי לשדה קרב של ממש.
במגוון רחב ביותר של פסקי דין, אבל בעיקר בתחום מדיניות מתן ההכשרים של הרבנות הראשית, מצאתי את עצמי מגינה בחירוף נפש על הרבנות ועל מדיניותה. מעבר לזה, תמיד עמדתי והסברתי בנאום חוצב להבות כיצד זה פשוט לא ייתכן שבג"ץ יתערב בנושאים הלכתיים "פרופר" כמו מתן הכשרים. לא הבנתי איך בג"ץ, בעזות מצח שכזו, נכנס לנעליה של הרבנות ובודק את התנאים שהיא מציבה לצורך מתן הכשרים. ראיתי בכך פגיעה של ממש בצרכני האוכל הכשר.
עם השנים, הבנתי. תפקידה של הרבנות הראשית לישראל, בהקשר הזה, הוא לדאוג לכך שכמה שיותר יהודים בישראל יוכלו לאכול מזון כשר באם יחפצו בכך. כשר. עם סטנדרטים ברורים, עקביים ובעיקר - אחידים. זו ההצדקה שיש לכל מערך הכשרות הזה, וזו גם הסיבה שבגללה, במשך שנים, הקפדתי לאכול רק במקומות בהם יש הכשר של הרבנות (ולא יותר מזה), גם כאשר היו שמועות ורכילויות על כך שהמשגיחים לא ממש עושים את עבודתם. עד כדי כך היה לי חשוב לחזק את הרבנות ואת הלגיטימציה של ההכשרים שלה בחברה. ולא שלא היו לרבנות כל מיני החלטות תמוהות ושנויות במחלוקת במשך השנים (ואליהן נחשפתי, כאמור, בבגצ"ים שלמדנו) אבל הפעם, זה היה יותר מדי, אפילו בשבילי.
באמצעות ההחלטה בעניין היתר המכירה, הרבנות ומערך הכשרות שלה בגדו השנה בעצם הרעיון שלשמו קמו. ההחלטה להתיר לכל רב עיר לקבוע בעצמו, על סמך השקפת עולמו, נטיית ליבו ובעיקר על פי מידת המחויבות שלו לרב אלישיב, האם היתר המכירה מקובל עליו או לא, מוכיחה כי אין המדובר בעמדה הלכתית חד משמעית אלא בכניעה מפורשת ובוטה לרבנים החרדים המשמשים בתפקידי רבני הערים. שהרי אם לא כן, מדוע יהיה היתר המכירה מספיק עבור תושבי רעננה אך לא עבור תושבי הרצליה?
הרבנות הראשית התנערה, באבחה אחת ובלי סנטימנטים, מהאחריות שלה כלפי הציבור הישראלי כולו: כלפי החקלאים שעמדו לאבד את רוב התוצרת עליה עמלו, כלפי בעלי המסעדות ואולמות האירועים שהיו סופגים הפסדים כלכליים כבדים, וכמובן, כלפי ציבור הצרכנים כולו.
אז היום, אני מוצאת את עצמי בצד השני של המתרס, מגינה בחירוף נפש על זכותו של בג"ץ להתערב, ועל חובתו להחזיר עטרה ליושנה, ועל הדרך אולי גם להחזיר את הרבנות לציבור הישראלי שקצת איבד אותה.
