התחממות כדור הארץ: לפעול או לא לפעול

שינויי האקלים חדרו בשנים האחרונות למרכז הבמה העולמית, לאחר שנים רבות שהעסיקו את אנשי המדע בלבד. בתחילת העשור הנוכחי, גם סטודנטים להנדסת סביבה בטכניון היו מרימים גבה כשהזכרתי בהרצאה את המושג "שינויים גלובליים". כיום נראה שלכל אחד יש דעה בנושא, כאשר סרטו של אל גור תרם משמעותית לעלייה במודעות.

ועכשיו, כשכמעט כולם יודעים במה מדובר, הויכוח מתחמם. בשנים קודמות נושא הויכוחים היה לרוב האם מדובר בשינויים אמיתיים או בהזיות של אנשי מדע. היום אין חולקים על העובדה שהעולם מתחמם, ושהתחממות זו מלווה גם בהתרבות של אירועים אסוניים - שטפונות, סופות ושריפות שהתרבו בעשורים האחרונים, וצפויים להתרבות עוד יותר בעתיד הקרוב. היום, הנושא החם ביותר בויכוחים הוא סביב השאלה האם האדם הוא הגורם המרכזי בשינויים אלה.

רוב המדענים סבורים שאפקט החממה מוגבר בשל פעילות אנושית - שריפת דלקים בתעשייה ותחבורה, וכריתת יערות - המעלה את ריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה. ועידת באלי שנפתחה אתמול באינדונזיה שמה לה למטרה גיבוש צעדים להקטנת הזיהום והאטת שינוי האקלים. מארגני הוועידה מתבססים על עדויות מדעיות שפורסמו השנה ולפיהן ההתחממות הגלובלית שמקורה בפעילות אנושית היא עובדה שאינה מוטלת בספק. ועם זאת, חשב לציין שמדענים מעטים סוברים אחרת.

איך לנהוג עכשיו כשקשה לחזות את העתיד?

במדע, שלא כמו בפוליטיקה, אין מקבלים החלטות באמצעות הצבעה דמוקרטית, ולפיכך נותרת אי-ודאות לגבי השאלה הקריטית: האם אכן ניתן לצמצם את ההתחממות הגלובלית על ידי צמצום פליטת הפחמן הדו-חמצני?.

אז כיצד יוכלו המחוקקים וראשי המדינות להורות על צימצום פליטת הגזים בתנאי אי-ודאות? בהעדר יכולת לקבוע את ההסתברות לתרחיש כזה או אחר, עדיין יש לנו אפשרות לשקול את המחיר של החלטה מסוימת אל מול המחיר של החלטה אחרת. במקרה הנוכחי: האם יש לפעול לצימצום פליטת הגזים גם אם לא ברור לגמרי שאנו אשמים בהתחממות כדור הארץ או שמא עדיף לא לעשות דבר עד שתברר המציאות?

למעשה ישנן כאן שתי גישות: האחת היא גישת "עסקים כרגיל", ולפיה שינויי האקלים הם המצאה של מדענים שמטרתה השגת כספי מחקר, וגם אם הם מתרחשים אזי הגורמים להם אינם קשורים לבני האדם אלא לפעילות השמש למשל. הגישה השנייה - גישת הריסון העצמי - גורסת כי לא רק שהפעילות אנושית היא הגורם המרכזי לשינויי האקלים אלא שניתן במידה מסוימת לצמצם את התופעה בעתיד על ידי שינויים באורחות חיינו בהווה.

משתי הגישות הללו נגזרים ארבעה תרחישים: בראשון אנו מתעלמים מאזהרות המדענים, ממשיכים בעסקים כרגיל, ובסופו של מתברר שצדקנו ואין שום השפעה על שינוי האקלים. בתרחיש אחר אנו נוקטים בפעולות וצעדים להפחתת פליטות הגזים המזהמים, ואכן מקטינות את הנזק הסביבתי. בשני המקרים הללו אין שגיאות, התוצאה תאמה את הפעולה ולא היה מחיר לבחירה בגישה אחרת.

לשלם עכשיו או לתהות מה יהיה המחיר בעתיד?

לעומת זאת, ישנם תרחישים אחרים בהם אנו בוחרים בגישה שעלולה להתברר בהמשך כשגויה. כך למשל אם נבחר לנקוט פעולות לריסון עצמי של פליטת גזים - שפוגעות בצמיחה ובכושר הייצור, מעלות את מחיר הדלק ומקצות מיליונים לפיתוח מקורות אנרגיה חלופיים ונקיים. ואז, בחלוף כמה עשרות שנים מתברר שטעינו, שכל ההשקעה הייתה לשווא שכן אין התחממות גלובלית, או גרוע מכך - שיש התחממות, אך היא נמשכת במלוא הקיטור חרף מאמצינו הגדולים משום שמקורה היה בשמש ובטבע.

וישנו התרחיש הגרוע מכל, במסגרתו המשכנו לשרוף דלק בלי חשבון, ובחלוף כמה עשרות שנים מתברר שטעינו בגדול: כדור הארץ התחמם, הקרחונים הפשירו, מפלס הים עלה, ערי החוף הוצפו, החקלאות נפגעה בבצורת, רעב שורר בחלקים גדולים בעולם, תדירות ועוצמת הסופות עלתה, ואלפי מינים בטבע הוכחדו. יתרה מזאת: רק אז אנו מבינים שהיינו יכולים לצמצם את כל התופעות הללו לו רק היינו נוקטים בגישה שונה מלכתחילה.

בנקודה הזו יש לבחון את המחיר של כל אחת מהגישות השגויות שלנו. במקרה אחד שילמנו מחיר כלכלי כבד בהווה שהתברר אחר כך כמיותר. במקרה האחר שילמנו מחיר על כך מחיר כבד בעשרות מונים. ברור למדי שגישת הריסון העצמי, חרף מחירה הכלכלי הכבד בהווה, וגם אם תתברר כמיותרת בעתיד, עדיפה לאין שיעור על הגישה האחרת, שבה אנו ממשיכים לחיות את חיינו כעת בלי הפרעה, אך למעשה הולכים כעיוורים אל פי תהום.

אם יתמזל מזלנו, יגברו שיקולים רציונליים ארוכי טווח על כל שיקול אחר, ובוועידת באלי יתקבלו החלטות שיאפשרו לדורות הבאים לנשום לרווחה.

• ד"ר יוחאי כרמל הוא מרצה בפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית בטכניון , ויושב ראש האגודה הישראלית לאקולוגיה ומדעי הסביבה. שימש כיועץ המדעי למהדורה הישראלית של ספרו של חתן פרס נובל לשלום אל גור "האמת המטרידה" שיוצא לאור בימים אלה