חוב חינוך חובה

יולי תמיר חייבת לי כסף. ימבה כסף. בואו נראה: בשנה שעברה, לפחות פעמיים בשבוע, לפחות שעתיים כל פעם, כפול מספר שבועות הלימוד. אבל רגע, איך אני מתמחרת את הזמן האבוד? לפי תעריף סייעת־בית־ ספרית, או לפי תמיכה טכנית באינטנרט? ואולי יש בכלל תעריפים שונים לשיעורים בזואולוגיה ולקידום הבנת הנקרא?

ומה עם אמרכ"לות, כמו בפעמים שבהם נסעתי שלושים קילומטר ועברתי בשש חנויות שונות כדי להשיג את התיקייה הנכונה, זו עם החזית השקופה ושתהיה רק בצהוב, כי כחול זה חשבון? וכמה בתיה עוזיאל לוקחת לשעה של גזירות, הדבקות והכנת תיבת נוח?

מחלונות בית הספר של בני אפשר לראות את הכינרת. בגינה הענקית נטועים לתלפיות עצי מחט ועצי זית. ריח הפריחה משכר, המבנים משדרים עליזות ואופטימיות, המורות והמנהלת - עפר אני לרגליהן - והכל מצוין, חוץ משיעורי הבית. וחוץ מהעובדה שיולי תמיר חייבת לי כסף, ולעולם לא אצליח להבין כמה. ולמה. גם בני לא הצליח להבין. בסדר, אמר, ילדים צריכים ללמוד אבל אחרי הצהריים, זה לא בריא לילדים לשבת בבית ולהכין שיעורים, הסביר לי, כי הם מתעצבנים מזה. ואם הם מתעצבנים הרבה זמן, נגיד שבוע? אז בסוף הם שונאים את הביצפר. לא ככה? לא, אמרתי לו בפתח כיתה א‭,'‬ ונשמעתי לעצמי כחנונה דידקטית ורכרוכית - מה שלא הייתי מעולם בילדותי־שלי. שיעורים זה חשוב, תרגילים זה חשוב, ועכשיו חשוב במיוחד לכתוב חיבור על החורף, למרות שאתה משתוקק לבדוק אם המגפיים שלך גבוהים יותר מן השלולית הכי מופלאה בקיבוץ. וגם חשבון זה נורא חשוב, לכן נעשה עוד מקצה של חמש־ועוד־תשע למרות שמה שאתה רוצה באמת עכשיו זה לקחת את עשרת השקלים של דמי הכיס שלך ולהתמודד עם הסוגייה איך קונים בזה ארטיקים לך ולשני החברים שלך.

וכך החל מאבק שנמשך עד עצם היום הזה, כשהילד החקרן והסקרן כבר בכיתה ב‭,'‬ וברור שלא רואים את הסוף. אם מנוסה ממני, שמגדלת ארבעה סטודנטים לתפארת, ביקשה ממני לא מזמן לסייע לה למצוא חומר לעבודה סמינריונית של עוללה, בחור שזה עתה שב משהות ממושכת בהודו. ברור שהתעצבנתי: זה לא הוגן ולא חינוכי, אמרתי לה. חכי תראי, חייכה. חכי תראי. ובעודני מחכה ומתגייסת פעמיים בשבוע, גיליתי את מה שגילו דורות של הורים לפניי: שחוברות שיעורי הבית מלאות בהוראות דו־ותלת־משמעיות שלפעמים גם המורה, בשיחת טלפון בהולה, לא מצליחה להבין מהן בדיוק. שהתרגול משעמם במיוחד, ולא חשוב כמה איורים חינניים יש בחוברת. שלמרות המהפכה הפמיניסטית גיבורי המקראה הידידותית לטף הם עדיין בנים ולא בנות. ושעם כל ניסיוני בחיים, אני לא מצליחה להבין למה צריך להכניס אותיות לתוך בית במקום לקרוא סיפור ביחד ומתוכו ללמוד את יסודות המיומנות. ועוד גיליתי שאני שונאת את זה לא פחות ממנו, ואני מעמידה פנים ששיעורים זה כיף, ושאני שונאת גם את עצמי בסיטואציה הזאת, ולא יעזור כלום - עוד מעט הוא יבין שאני עובדת עליו, או מצ'קלפת אותו, בלשון הילדים. והוא שונא צ'יקלופים של מבוגרים.

אבל למה אני עושה את זה במקום לומר לו את האמת? למה אני יושבת איתו לצייר ברקים, לגזור סביבונים, למצוא "חומר מידעי" על נחשים ולהדביק את כל זה בתיקייה שהכינותי מראש? כי נכנעתי לתסמונת העדר, זה למה - וכי, כמו כל ההורים הכנועים שיולי תמיר חייבת להם ימבה כסף, אני פוחדת מעימות עם המערכת. מה יחשבו עליי אם אמרוד? ומה, רחמנא ליצלן, יחשבו על הילד?

וכמו כל האחרים, גם בי יש איזה יצר תחרותיות המוסווה כדאגה לביצועים אקדמיים של הדור הבא, ולפיכך אני מתבוננת בהשתאות ומתוך תחושת אשם בתערוכת־ירושלים שהילדים יצרו לגמרי בעצמם, ומוצאת שם עוגת חתונה מפוארת שהיא בעצם מודל תלת מימדי רב־שכבתי של בית המקדש, וקיר מלבנים של קלקר, מודבקות וצבועות יפה עם אניצי פלסטיק ירוקים תקועים ביניהן ופתקים קטנים תחובים בתוכן, שזה בכלל הכותל המערבי, ואין שום סיכוי שבעולם שילד בכיתה ב' תיכנן וביצע דבר כזה בלי התגייסות מסיבית של הורה אחד, ואולי גם שניים. ולעומתם אני עומדת נכלמת ומושפלת, ובמקום לזעוק שזה לא בסדר וככה אי אפשר להמשיך, אני נשבעת לעצמי שבפעם הבאה, במשימה הבאה, אצטיין קצת יותר.

ואז מגיעה הפעם הבאה, והיא עבודת־חקר, ועל השולחן מונחים ספרי זואולוגיה מנוקדים, והאינטרנט פתוח, ואני כבר מתכננת איך ניצור ביחד בתלת מימד נחש ממבה ירוק שבני בחר כנושא למחקרו, ובינתיים אני משתדלת לא להקיא כשהוא מגיע לאתר אחד ובו סרט המראה לו בדיוק כיצד נחשים בולעים אפרוח חי, ולאחר שווידאנו כי לנחשים יש עד 400 חוליות בשדרתם וסגרנו עניין, הוא נדרש לשאלת משוב. נהניתם מן העבודה? זה נוסח השאלה. לא, כותב בני.

וליולי תמיר אני רוצה לומר שגם אני לא נהניתי. בכלל לא. במיוחד לא מכך שמעורבות הורים בשיעורי בית מחדדת את הפערים בין ילדים, ושתפקיד בית הספר הוא בדיוק הפוך: ליצור עבורם סביבה שבה הפערים הללו לא יסמנו אותם כבר בכיתה א‭,'‬ מי לתיקייה מושקעת ומי לתחושת תסכול שגם בגללה, מה לעשות, בסוף שונאים את ביצפר. והכי לא נהניתי ממה שיולי תמיר לא תוכל להשיב לי לעולם: הזמן האבוד. הזמן היקר הזה, משאב כל כך מצומצם בבתיהם של הורים עמלים, זמן שבו יכולתי לנסוע איתו ועם אחותו לנחשייה אמיתית, או לצאת יחד איתם לשלולית הגדולה ולהראות לו שגם אני חושבת שזה כיף, כיף אדיר אפילו, בדיוק כמו שחשבתי כשהייתי בגילו, ונשארתי בבית לעשות שיעורים. כי אמא אמרה שזה חשוב.

עוד משהו

תכנון זמן: חבר אחד והורה אחד שמוכנים להתחלק בנטל - שבוע אתם, שבוע הוא - יסייעו לקיצור תהליכים, ואפשר גם לצ'פר את מי שגומר ראשון.

שכר הולם: כתוב עבודת־בית, צייץ הילד. על עבודה משלמים. נכון? סיכמנו על תעריף של שקל אחד למקצה שיעורים.

מאבק מאורגן: כמה טלפונים מדף הקשר אולי יסייעו להבהיר לעצמכם ולמערכת שבאמת יש גבול, ושהמערכת כבר חצתה אותו.

מגנטים: תתפלאו באיזו מהירות הם מתכוננים להכתבה, לומדים את לוח הכפל ומשננים מלים נרדפות, אם כל אלה תלויים על המקרר.

• לטור הקודם בסדרה "ילדותי השנייה".