פרשת וארא – מי רוכב על התורה?

תלמידים פוקחי עיניים

הפעם תודתי נתונה לתלמידי בתוכנית ההתמחות בחינוך יהודי פלורליסטי (תכנית לתאר שני של ההיברו יוניון קולג' ומרכז מלטון באוניברסיטה העברית).

כך בערך זה התחיל - נכנסתי לשיעור ותוך כדי פטפוטי פתיחה סיפרתי לקבוצה על מצוקת פרשת השבוע שלי: 'על פי ה'דיל' הנמשך עם הקוראים אני מחוייבת למצוא גם השבוע עיסוק חז"לי בגוף ובמיניות ואין. לראשונה אפילו אני מגלה פרשה בלי פרשנות מינית. כלום. הפעם אני זו שמסכנת את העסקה שרקמתי'.

• מסע חז"לי בנפתולי המיניות
• יהדות ומיניות ו"דיל" עם הקוראים
• האם משה מפחד מנשים חזקות?
  

השיעור עסק בפלורליזם ובגבולות הפלורליזם בספרות חז"ל, והמדרש שנלמד נלקח לגמרי במקרה (כך לפחות חשבתי) מפרשת השבוע שלנו, פרשת וארא. המיניות זועקת מהמדרש ואני לא ראיתי אותה. הייתי זקוקה לקבוצה היקרה הזו בשביל לראות את התכנים המיניים ואת קשריהם לפרשה. מכאן ואילך כל מה שאכתוב בטור זה – שלהם הוא.

מכת כינים – הגודל כן קובע

בפרשת וארא מתוארות שבע המכות הראשונות שנחתו על המצרים. המקרא מספר כי בשתי המכות הראשונות, דם וצפרדע, הצליחו גם החרטומים 'לעשות כן בלהטיהם'. ההפתעה הגדולה ציפתה לחרטומים ולפרעה במכת כינים (ח, יד): 'וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה' ומיד ומודים החרטומים בכשלונם וקובעים (ח, טו): 'וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא'.

איזה חלק ביומרת החרטומים כשל? האם אין ביכולתם של החרטומים לעבוד עם כינים או שכשלונם הוא בנסיון להסיר את המכה (שהרי בשתי המכות הראשונות הם הביאו את המכה ולא הסירו אותה)? מדרש חז"לי מעניין בוחר למקד את הכשלון בבעיית יצור הכינים (סנהדרין סז ע"ב):

'ויאמרו החרטמם אל פרעה אצבע אלהים היא': אמר רבי אליעזר: מיכן שאין השד יכול לבראות בריה פחות מכשעורה.

רבי אליעזר מאמין שהחרטומים (שהפכו בדבריו לשדים) דומים לאלוהים ביכולת הבריאה, אולם יכולת זו מוגבלת לדברים גדולים בלבד – מה שגדול משעורה. אם כך, הגודל כן קובע, אולם כמו בפעמים אחרות בחיים – הקסם, הפליאה וסכנה נמצאים דווקא בקטן ביותר.

גבר שרוכב על אשה

המדרש והאגדה שלפנינו ממשיכים להתעסק בנפלאות המוזרות של הכושפים ונראה שהם מבקשים להתמודד בלעג גרוטסקי עם יכולת הכישוף (סנהדרין סז ע"ב, מתורגם מארמית):

ינאי הגיע לאכסניה, אמר להם: השקו אותי מים! הגישו לו שתיתא (מים מעורבים בקמח). ראה ששפתיה רוחשות, השליך מעט מהמים, היו עקרבים. אמר להם: אני שתיתי משלכם, שתו אתם גם משלי. השקה אותה והייתה לחמור. רכב עליה ויצא לשוק. באה חברתה ופתרה לה (את הכישוף), ראו אותו שרוכב על אשה בשוק.

ינאי, שרש"י מסביר שבשל מעשיו לא ניתן לכנות אותו בתאר רב, מגיע לאכסניה ומבקש בצורה בוטה לקבל מים. המארחת מגישה לו משקה אותו היא מכשפת. ינאי שם לב לכישוף ומגלה שהמשקה הופך לעקרבים, הוא מערים על בעלת המקום ומשקה אותה בתמורה במשקה מכושף משלו והיא הופכת לחמור. ינאי יוצא על גב 'החמור' אל השוק. חברתה של האשה מתירה אותה מהכישוף וינאי נתפס בקלונו – רוכב על גב אשה בשוק. מי החכם ומי הטיפש בסיפור? מי הערים על מי? ואולי כל בעלי הכשפים גסי רוח ומעוררי גיחוך – כך לפחות זה נשמע מפי האופוזיציה לכושפים למיניהם – חכמי בית המדרש. ואיך זה הקשור לפרשת השבוע? ראשית – כיוון שזה מופיע בין שתי דרשות על עשר המכות, ושנית – סבלנות...

שריקת הצפרדעים

בסיום האגדה הגרוטסקית על ינאי הרכוב על גב המכשפה, מופיע מדרש חשוב על מכת צפרדע:

'ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים'... רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה, ומלאה כל ארץ מצרים. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות, צפרדע אחת היתה, שרקה להם והם באו.

רבי עקיבא ידוע בשיטתו הדורשת כל 'קוץ וקוץ שבתורה'. לשיטתו התורה אינה מדברת כלשון בני אדם ועל כן הוא דורש כל תוספת, חיסרון ושינוי בלשונה. 'ותעל הצפרדע' אינו, על כן, דרך נוספת לומר – 'עלו הצפרדעים' ויש לדרוש את לשון היחיד בה בחרה התורה: 'צפרדע אחת הייתה'. אלא שפרשנות זו גם מקרבת את כוחם של משה ואהרון לכוחם של החרטומים שהרי הדרשה שעסקה במכת כינים התמקדה במגבלות כוח הבריאה של החרטומים והנה גם משה ואהרון, לשיטת רבי עקיבא, לא בוראים צפרדעים אלא מביאים צפרדע אחת וממנה ולא מהם, נוצרת המכה. נראה שרבי אלעזר בן עזריה לועג לקפדנות המדרשית של רבי עקיבא ומבקש להרחיקו מעולם האגדה.

ומה בין ינאי והחמור לרבי עקיבא והצפרדע?

כוחם של מי גדול יותר - של החרטומים העושים בלהטיהם במציאות, או של החכמים העושים בלהט מילותיהם ודרשותיהם בתורה? האגדות והמדרשים שלפנינו מעמתים בין החרטומים והשדים לחכמים. ינאי (שחס לנו למכנותו רבי) מוצא את עצמו רוכב בשוק על גב אשה ואילו גדול חכמי המשנה, רבי עקיבא, מביא עד אבסורד (אולי) את החוויה הלמדנית. משתמש בלי אבחנה (כך לפחות חושב רבי אלעזר בן עזריה) בכלים פרשניים שפיתח ושוכח מתי הוא מצווה על הדרישה ומתי עליו לבחור בפרישה...

האם חוויה למדנית יכולה להיות גרוטסקית? האם החכמים חווים את עצמם כמי שמהתלים בתורה ו'רוכבים' עליה מתוך הנאת הלמידה ושיכחת התכלית?

את השאלה החריפה הבאה והמתבקשת – את השאלה על התורה שאני מבקשת להציע – הלא כבר תעלו בבית המדרש של ה'טוקבקים' ועל כן אני מותרת לבחור בשתיקה...