מה נכון לילד? שגרה או ריגושים מדי יום?
לימור סימקין עקבה בקפידה רבה אחר השגרה האפורה של בתה, שבה יום האתמול נראה בדיוק כמו היום וכמו מחר. למרות זאת, יש יתרונות רבים למוכר ולידוע מראש, ולכן היא פוסקת חד משמעית: שגרה זה לא רע
ילדתי שלי בת השש מתנהלת בשגרת יומה. שגרה שנבנתה במין שילוב מוזר של עמל ויזע שלנו ושל רצונותיה שלה.
הקימה בבוקר מתרחשת באזור הדמדומים של שבע. שעה קשה כשלעצמה. המעבר החד מדי ממצב שינה למצב פעיל נראה לי מאז ומעולם מהלך שאינו טבעי וודאי לא ממש אנושי.
בעדינות רבה, הנובעת מתוך רצון עז להתחיל את היום ברגל ימין, אני מעירה אותה, לא לפני שמדליקה את הטלוויזיה המכוונת אוטומטית על בוב ספוג. יובל מקיצה היישר להרפתקאותיו של הספוג המופרע בעולם. לאחר כמה דקות של התייחדות עם גורלו המר של הספוג, היא עוטה במומחיות את בגדי היום (זאת בהנחה שלא לבשה אותם כבר בערב הקודם, לאחר המקלחת – וקמה לבושה בבוקר. פטנט נפלא אגב, שמקל על כל הגורמים המעורבים). צחצוח השיניים – נקודה כאובה. גם אנחנו משתפים פעולה עם ה"שכחה" שלה בעניין, מפאת חוסר זמן, קוצר סבלנות והימנעות מסכסוך על הבוקר. הגיוון היחיד בשגרה הזו הוא רק מצבי הרוח השונים מבוקר לבוקר, אך בדרך כלל צולחת לנו דרכנו ויובל מפלסת דרכה אל עוד יום עמוס פעילות בגן הילדים.
סוד הגן הנעלם
השעות הארוכות בגן הן שעות עלומות ונסתרות מעינינו ואולי אף המעניינות ביותר.
אלו הן אותן שעות שבהן ילדתי ניתקת ממני ופועלת באופן עצמאי כמעט לגמרי. ברור לי לחלוטין שמדובר על התנהלות שונה מאוד מזו המתקיימת בתוך ביתנו. אלה הם למעשה חייה האמיתיים הנשענים על שש שנות גידולה המוצל בחיקינו. יכולת ההתמודדות שלה עם חבריה, האופן שבו היא מנהלת את זמנה, כושר השיפוט שלה, ההחלטיות שלה, הדרך שבה היא נחלצת ממצבים בעייתיים, ההתמודדות עם זעם וחרון, יצירת קשרים עם מגוון טיפוסים – כל אלה נבחנים ונמדדים במהלך יום בגן.
בתוך תחומי הבית אנחנו מקפידים ומשתדלים לחנך, לתת מסגרת, לעמוד על עקרונות חשובים, להתגמש כשאפשר. בתחומי הגן, מעבר לידה המכוונת של הגננת, מתקיים מין סוג של התחנכות עצמית. ילד מתחיל להבין את עולמו גם בדרך האין ברירה ובדרך הניסוי והטעייה. כשמדובר על 35 ילדים תחת שרביטה של גננת אחת, ברור שילד מוצא עצמו מתחבט, תוהה, שואל שאלה שלא נענית ואז מן הסתם, פועל על דעת עצמו לעיתים. נראה לי שיש משהו מאוד אמיתי ובסיסי בדרך הלימוד העצמי הזה שדווקא צובר תאוצה רבה יותר במסגרת גן הילדים, מטבע הדברים.
במגרש הביתי
בתוך הבית יובל מרשה לעצמה יותר מדי. זה ברור. תגידו, טוב, יש ליובל אמא ותרנית מדי. נוטה להתפשר, מבקשת שלום בית ובכך מטרפדת כל פוטנציאל לחינוך הגון. האמת אינה כה פשוטה. כל הקשור בגידול מורכב הרבה יותר. ניסיונות נעשים ללא הרף, למידה עצמית וחיצונית. התיאוריות השונות על תורשה וסביבה בכל הקשור לאופי הילד כבר נאמרו בכל וריאציה אפשרית. בסופו של יום כל אם ואב מתמודדים באופן אינדיבידואלית עם טיפוסים שונים בעלי מרקם אישיותי כה שונה וכה מיוחד.
מאוד נכון לומר שהחינוך מתחיל בבית, ולטעמי יש לכך השלכות דרמטיות, אך איני מקלה ראש בתוספות החיצוניות הברוכות הניתנות תוך כדי המסע. דווקא הצורך להתמודד לפעמים באופן עצמאי, ללא ליווי הורי תמידי, נראה לי כשילוב האולטימטיבי.
אחרי הצהריים, עם שובה מן הגן, תמהר יובל לשוב אל סורה, או אולי סתם אל פינוקה – בתאוות יתר. המשפט הקבוע "שמיכה וכרית, שוקו חם, תוכנית שאני אוהבת", נזרק לחלל רק מתוך הרגל, כי הרי ברור שהדברים ייעשו בלאו הכי.
בוב ספוג שלנו ממתין לה בסבלנות אין קץ עד שתסיים את ההתארגנות הראשונית, עד אשר קצרת נשימה היא מגיעה אל הנחלה. על הספה בסלון, מכוסה בשמיכתה, ראשה על כריתה, שוקו בידה ועיניה המזוגגות נתלות בהערצה ובסגידה במעלליו של הספוג שלה. במקרה הטוב, הדבר אורך מחצית השעה. הבטריה הוטענה. יש אנרגיה מחודשת. החיים החלו שוב במשנה מרץ.
עד השעה שבע, שעת הרחצה, יובל תרכב על אופניה בסלון, תתכבד בחטיפים, תבקש מאמה "לעשות לה אווירון" שוב ושוב ושוב ושוב עד שאפילו ליבה שלה יכאב עליה. היא תעשה פיפי וקקי, תקשיב לסיפור, תצייר לה ציור, תעדכן מי היה טוב אליה היום ומי העז שלא, תגיד שוב שאינה מתגעגעת בכלל לאחיה שהלך לצבא ושאחיה השני הוא נודניק יותר גדול אפילו ממנה. מין שגרה שכזו.
סוגרים את היום
שעת האמבטיה, זו שאמורה לעייף ולהתיש עוברת כסערה בים. גלים מתנפצים בים גועש עם דגל שחור. סכנה למתרחצים. פרץ אושר גדול, כמו חזרה לרחם אמה. כוס פלסטיק הופכת לאטרקציה. מבחר תבשילים עשויים מים בלבד. סיפורי היום מסופרים תוך כדי שחייה אולימפית במסלול המהודר של האמבטיה הקטנה.
על יצועה, בעת לילה של שמונה לערך, תתכרבל ילדתי בזרועותיי. זאת לאחר שמיצתה כל קפיצה, כל שאגה, כל רעיון, סיפור, שיר והלצה. בלאות מה תרפה מעט שריריה הקפיציים, תתמסר בהנאה לכל מגע וליטוף מאם אוהבת ומותשת.
תם עוד יום ארוך במסעה. מסע ילדות מופלא, מלא הרפתקות והפתעות. עוד יום במניין ימיה. עוד יום נערם והוסיף לחוכמתה ולנעוריה. חלומותיה רוקמים עתה עור וגידים לקראת לילה עמוס פעילות.
ממש כמו שחיינו שלנו עשויים רסיסי שגרה, כך גם אלה של ילדינו. יש הרבה חסרונות להרגלים קבועים ומעשים שחוזרים על עצמם מדי יום, אך לצד זה שולט יתרון המוכר, הידוע, הרגיל.
נדמה שאם נשאל אנשים על שגרת יומם, ישמחו לבקר אותה ולהתלונן עליה. זו תגובה ספונטנית הנשאבת מתוך החשיבה הבסיסית שלנו ששגרה מייצרת שעמום, חוסר אנרגיה, קיבעון. לי נדמה ששגרה מייצרת דווקא תחושת ביטחון, יציבות ושלווה, במיוחד אצל ילדים.
ילד המבצע פעולות הנשענות על שגרת יומו יידע טוב יותר בפני מה הוא עומד, מה מצפה לו, כיצד להתמודד. שגרה בחיי ילד נראית כמו ויטמין להישרדותו. מין ריפוד אלסטי לתנועותיו ולמעשיו. ילד המתנהל על פי מסגרת יומיומית קבועה, מוגדרת וידועה מראש, ייטיב לטעמי להסתדר גם במצבים לא רגילים, שאינם מוכרים לו. באותם מקומות שבהם נדרשת יצירתיות והסתגלות המתהווים לעיתים דווקא מתוך המוכר, הידוע, השגרתי.
מחר תקום יובל ליום חדש, כה דומה לקודמו וכל כך שונה, שהרי למרות השגרה אין יום כמו אתמול ואין כמו יום המחר.
לימור סימקין היא אמא לשלושה ילדים: בני 18, 13 ו-6.
רוצים לקרוא עוד כתבות בפרויקט "זמן זה כוח"? ליחצו כאן .
לכתבות הקודמות של לימור סימקין:
לפנייה לכתב/ת 
