כן, אני משחק משחקים. שכללתי אותם לאמנות

מסיבה. פאב בעיר. שלושה גברים נפגשים, אומרים שלום בכניסה לבניין, מחליפים כמה מילים ונכנסים. הולך להיות ערב מעניין. נכנסים לקומה בה האירוע עומד להתקיים. הגב מזדקף קצת, החושים מתחדדים. בירה אחת מקסימום הערב, אחר כך רק מים. מתיישבים עם קבוצת החוגגים שהקדימו להגיע. יגיעו עוד הרבה. רובם, לעת עתה, גברים. מחליפים כמה מילים, זורקים שמות, בונים בתת-מודע פירמידה חברתית קטנה, בודקים מי קיבל להיות איפה. חלקם עוד לא יודע את זה, אבל זה יהיה מאוד חשוב אחר כך. המנהיג הוא לא זה שמדבר הכי הרבה, אלא זה שהכי הרבה מדברים אליו.

גם בנות מתחילות לזרום פנימה. כבר יש 50 איש בחדר. בהתחלה זוג, או קבוצות מעורבות. רוב הגברים מדברים בינם לבין עצמם. הגיע הזמן ללכת לעבוד.

קם, ניגש לסט מעורב, זורק איזו שורת פתיחה שטותית מעבר לכתף, כמעט תוך כדי הליכה, הראש מוטה קצת הצידה. נעצר לרגע לראות אם נתפס. השיחה נפסקה. המבטים הוסבו אלי. שני חיוכים. קליק. הערב התחיל.

אני שחקן. פלייר. פיקאפ-ארטיסט, תלמיד אומנויות הפיתוי. אם מישהו יכול לתת לי סיבה אחת טובה למה זה רע, אני אוכל את הכובע, מרוח בחצי קילו ממרח שמרים.

הרגש מנהל את המוח

אנחנו לא בוחרים למה אנחנו נמשכים. אנחנו לא מעבדים אינפורמציה ("כמה הוא משקיע", נאמר) באופן קוגניטיבי, שוקלים, תוהים, מגרגרים, גורקים את העניין ומגיעים להחלטה מושכלת. פשוט נדלקת לנו להבה בפנים, וזהו. אנחנו לא יכולים להגיד להומוסקסואל שהוא סטרייט. אנחנו גם לא יכולים להגיד לבחורה שקיטלגה מישהו כרגע בתור סופר-חננה שהיא רוצה את הגנים שלו בילדים שלה (אלא אם כן החלופה היחידה שנשארת לה היא "אין ילדים").

זה לא כמו בעבודה, שם המוח יושב מאחורי המושכות ומכבה את הרגש כשלא נוח (וגם אז, לא תמיד). בבחירת בני זוג, בייחוד ברגע ההיכרות הראשונית, הרגש מנהל את המוח (ולפעמים אפילו מכבה אותו) ולא להפך. בין אם זה טוב, רע או מכוער, ככה זה. הסיווג שהבחורה עשתה הוא לרוב כמעט מיידי. כל האינפורמציה שצריכה לעבור כדי לתת למכונת המיון הנשית את החומרים הדרושים עוברת בשניות, מקסימום דקה או שתיים לתוך האינטראקציה. לפעמים היא עוברת עוד לפני שהמילה הראשונה נאמרה. השלבים שבהם המוח החושב נכנס לפעולה מגיעים גם הם, אצל שני המינים. אממה, זה קורה קצת יותר מאוחר בקשר.

משחק החיזור הוא א-סימטרי

אם אתה גבר ולא רוצה למות לבד, כדאי שתרים את עצמך על הרגליים, תיגש ותפתח שיחה. הבחורה לא תבוא אליך. מכאן, מהעובדה הקיומית הפשוטה הזו בשטח, מתחילה שרשרת מאורעות שמעצבת באופן שונה את מפת המשחק לגברים ולנשים. השיקולים שונים. האיומים שונים. האתגרים שונים. ומכאן, גם שיטות ההתמודדות איתם.

קודם יש אלמנט מיון אפס. לכל אחד יש מראה שעובד לו, ויש כזה שלא. יש מי שלא נמשך לגווני עור כאלו או אחרים, סוג עיניים, שיער ארוך או קרחת, מה שלא יהיה. לפעמים אנחנו פשוט לא זה, וזהו. יש אצל כולם. אני לא הולך לדון בזה כאן. אבל אדוּן בכל היתר.

כשגבר בוחר לאיזו בחורה לא מוכרת לגשת, הוא עושה את זה על סמך הפרמטר היחיד שעומד לרשותו – המראה של הבחורה. בלי הצטדקות על זה שאני עושה כאן הבדלות שוביניסטיות כביכול בין גברים לנשים, גברים נמשכים, על פי רוב, למראה חיצוני, וזהו. הפרמטרים האחרים נכנסים למשחק מאוחר יותר.

זה לא המילים. המילים הן בערך שבעה אחוזים מהעניין

הרבה גברים שלא מבינים על מה מדובר לכל הרוחות, שואלים את השאלה שמפילה אותם מיד בפח: "מה להגיד? תן לי שורת פתיחה, נו". וזו כמובן המלכודת. זה לא המילים. המילים הן בערך שבעה אחוזים מהעניין (מספר אמיתי, אגב, אם להאמין לאי-אילו מחקרים). היתר זה תקשורת מסוגים אחרים, אלמנטים של שפת גוף שאתה לא מודע אפילו שאתה עושה. זה תלוי בטון, בבחירת המילים, באם ביקשת או לא ביקשת רשות לשבת/להצטרף, ביחס של שאר הגברים בקבוצה אליך.

לעשות את כל זה בצורה מוצלחת, אם מתוך כישרון טבעי או מלשקוד וללמוד, זה מה שמאפיין, מגדיר ועושה שחקן. וכמו הבנות, שמשפרות את המשיכה על ידי שימוש באביזרים, גם לנו מותר. האביזרים שלנו הם כל דבר - ספר, סדנה, אימון, חבר שיודע מה הוא עושה, אתר באינטרנט - שעוזר לגבר ללמוד איך:

1. להבין מה מושך את הבחורה,

2. לשדר כלפיה שאתה הדבר הזה (המקבילה שלנו לאיפור ופוש-אפ) כדי ליצור משיכה,

3. לשלוט בשפת סימני הגוף הנסתרת. לדעת לא להידבק כשהיא צורחת (בשפת הגוף) "לך כבר!" ולא לברוח כשהיא מסמנת, פעם אחר פעם אחר פעם, "אתה מגניב, כיף לי איתך!"

לבחור את האיפור התדמיתי הנכון, למרוח אותו נכון

שחקן, פלייר, פיקאפיסט, איך שלא תקראו לזה, לומד את הטכניקות האלה. הוא לומד לבחור את האיפור התדמיתי הנכון, למרוח אותו נכון, וגם מתי ואיך להוריד אותו.

סקס זה כיף, לכולם. סקס, ביסודו, אינו דבר שלילי. מכאן, שגם הרבה ממנו זה לא דבר רע. אני הולך לעשות חלוקה שרירותית-משהו: יש שחקנים שמחפשים סקס. יש שחקנים שמחפשים (הפתעה!), במוצהר ובגלוי, מערכת יחסים. ויש גם מי שטוען שאין הבדל מובהק בין שתי הקבוצות.

כמו שגם הרבה גברים שאינם שחקנים יודעים, לבחורות יש את מגרש ה"ידידים". מעין חור כזה, מגעיל יותר מתורנות מטבח, שנתקעים בו החבר'ה שהבחורה לא תשכב איתם גם אם הגיהינום יקפא פעמיים. לפעמים שומעים על אנשים שהצליחו לצאת משם, אבל ההשקעה האנרגטית הדרושה היא כל כך גדולה והסבירות היא כל כך לרעת הגברים, שהרציונל היחיד שאני מצליח לגבש כשאני מגלה שאני בתורנות מטבח עם מישהי פשוט אומר "תמשיך הלאה, עכשיו".

סקס חשוב, כי סקס הוא האינדיקטור האמין היחידי לכך שאנחנו במשחק על הפרס האמיתי, ולא תקועים בתורנות מטבח בלי לדעת. יש גם צד נוסף למטבע: יש התחלות שמתחילות מהר ונגמרות מהר. סטוצים. הן בדרך כלל מבוי לא פחות סתום ממגרש החברים, ומסיבה זו בדיוק, אני נמנע מהן.

אפשר להיות שחקן, לכוון לסקס, וגם לחפש מערכת יחסים, הכל כמקשה קוהרנטית אחת, ללא שום דופי מוסרי.

אם אחכה לבחורה אקראית שתיפול עלי, יש סיכוי שאמות לבד. לצערי, אחוז ההצלחה שלי עם נשים הוא בר-שיפור רק עד רף קשיח מסויים, והרף הזה לעולם יהיה באחוזים הנמוכים אחרי שמורידים את כל אלה שלא התעניינו בי מלכתחילה, אלה שהצלחתי להתחיל טוב וקילקלתי, אלה שנתנו לי מספר טלפון לא אמיתי, אלה שלא ענו לטלפונים שלי, אלה שמצאו מישהו עדיף, וכמובן אלה שהלך לי איתן פרפקט ואז דרסה אותן משאית. הסטטיסטיקה המדכאת הזו תקפה, אם להאמין למה שהם עצמם מספרים, גם עבור הגורואים המהוללים ביותר בעולם.

לנהל כמה בחורות במקביל (צילום: Index Open)

טוב שחבשתי קסדה. רגע, תניחי את הגרזן, נשמה. תודה. שבי. לא אמרתי לשקר, לרמות, או להתנהג כמו חזיר לא מתחשב (ואבוי, כמה בחורות כאלו יש). אפשר גם בלי. מנסים עם כמה שיותר בחורות, מתוך הנחה שעם אחוז קטן מהן יילך. כל מי שהשתמש אי פעם באתר היכרויות יודע בדיוק על מה אני מדבר – זורקים הרבה בו-זמנית ורואים מה נדבק.

האימייל של מייק