"לא תודה, השנה אנחנו לבד בסדר!"

"הרגשתי את ה'לא' מתחיל לזוז על השפתיים שלה, את הלשון הנוגעת בחיך, ואז הוא נעצר. ובכלל, אחרי הכמעט לא, היא הוסיפה המון מילים אחרות", עירית החברה הכי טובה שלי, הבליחה לביקור דווקא בערב פסח, כשאני רצה בין המחשב לארונות המרוקנים מתכולתם, עונה לשיחות טלפון אגב הקלדה חפוזה, ומברישה כיסים בין לבין.

"אם כבר אנחנו מפטפטות ומרגישות זקוקות להפוגה קצרה, בואי נצא לכוס קרירה בבית הקפה השכונתי", אני מציעה לעירית בזהירות, אבל היא כבר לא שומעת אותי. היום היא כאן כדי להשמיע.

"את מבינה, היא לא אמרה לי 'לא', אבל היא כן אמרה לי 'לא, את מבינה?" אני רק מנסה להבין.

"ואם הייתי אומרת לה שלא, זה היה עוזר לי?" קולה של עירית חסר אונים. היא שקועה לגמרי בסאגה המשפחתית אותה היא פורשת מולי.

"למה חמותי לא אומרת לי פשוט "לא!" ודי. למה היא מורחת אותי? למה היא הולכת סחור סחור ובמקום להודיע: "השנה לא מתאים לנו שתהיו אצלנו בליל הסדר", היא שואלת אם יהיה טוב לקטן לשהות במקום אחר והאם הוא לא אוהב דווקא את המיטה שלו?

"עירית, אולי הוא באמת זקוק למרחב המוכר לו, למיטה הקבועה שלו. את מכירה אותו. קשה לו מאוד להסתגל למקומות זרים. הרי הוא כזה מאמי!" קראתי כשדמותו של בנה הקטן עטור התלתלים החומים הרכים, קפצה מול עיני.

ה"לא" הוא פחדן

פעם קראתי הסבר הטוען כי ה"לא", הוא בעצם מטבעו גמד קצר הברה ופחדן שאינו מעז להופיע לבד בלי מילים נוספות שיחפו עליו.

"כדי שחלילה וחס לא נחשוד בעומד מולנו כי הוא אמר לנו "לא!" הוא עוטף את ה"לא" באלף סרטים אחרים", ניסיתי להסביר לה, להשחיל את קולו של ההיגיון.

לאחר שעה בחברתה של עירית, שכללה משפטים קטועים והברות בלתי מובנות, הבנתי את הבעיה. חמותה לא ממש הזמינה אותה לליל הסדר. היא כן הזמינה את גיסתה מהצפון - הכלה השנייה אותה היא מחבבת יותר. מנגד, אמא של עירית דווקא מתעקשת שהם יתארחו אצלה, אבל בעלה של עירית מעדיף להתארח דווקא אצל אמא שלו, שלא בדיוק אמרה "לא", אבל כל הסימנים מורים על "לא".

עירית לא רוצה הפעם ללכת לאמא שלה, כי הם היו שם בשנה שעברה. היא דווקא היתה מעדיפה ללכת לחמותה, אבל חמותה לא בדיוק הזמינה ולא אמרה "לא", ומה שמעצים את הטרגדיה – גיסתה כן תחגוג שם וזה מעצבן את עירית, שאת ההיא העדיפו ואותה לא.

השרשרת המשפחתית

אנחנו מנסות לדסקס על הנושא ומגלות שעירית אינה היחידה. בשבועיים האחרונים נדמה כי עליתי על קרוסלה בה מסתובבים כל האנשים שהסתבכו בשרשרת המשפחתית. כל אחד מושך לכיוון אחר:

• "אם אתם אומרים שזה עושה אתכם כל כך שמחים שנתארח אצלכם, אז למה אתם מרירים?"
• "השנה אנחנו אצל ההורים שלי! אמא שלי לא מוכנה לוותר!"
• "מה פתאום אצל ההורים שלך? הפעם אצל ההורים שלי!"
• "תשכח מזה. גם אחותך מגיעה, ואני לא מבלה איתה חג שלם שבסופו אגיע לבית חולים לחולי נפש!"
  

• "תפסיקי להיות כבדה. מה זה כבר לארח זוג עם שני ילדים?"
• "תפסיקי להיות כבדה, מה זה כבר לצאת עם חמישה ילדים לאמא שלי!"
  

ואולי זאת רק שאלה של גישה לחיים? אולי מדובר בדפוסי התנהגות שפיתחתו לעצמנו כחברה שכולה אורחים ומתארחים בחגים?

"עירית", ניסיתי לעצור את שטף עלבונה ולהשחיל משהו, אבל היא בשלה, ובעוד היא ממשיכה לטוות בפני את הרשת הסבוכה, של גיסים, חמות, אחיות, וליל הסדר, לא הבנתי מה ההתעקשות הזאת.

למה להתעקש?

היום החלטנו שאנחנו במקום אחר. ניערנו מעלינו את פירורי הטרוניות, כשהבנו את מהות החג.נכון, חגים הם זמן לבילוי משפחתי, למפגשי אחים ואחיות וגיסים וגיסות, כי למי יש זמן במירוץ החיים השוטף, לשבת ולהתמוגג מהמשפחה שלו? אבל כל אחד יודה בסתר ליבו, שאצל רבים החגים הפכו לזמן של חשבונות משפחתיים, של הפגנות כוח או תצוגת המשפחה, מה שהופך במשפחות מסויימות את החגים, לזמן מעצבן במיוחד.

"את יודעת, היום לימדתי את התלמידים שלי את המושג הפסחי: "והגדת לבנך". הפרטנר סיפר לי ברצינות תהומית. "וחשבתי לעצמי שאולי פשוט שכחנו מה מהות ליל הסדר. הפכנו את הסדר המשפחתי למשהו שרחוק מאוד מהרעיון העיקרי שטמון בו.

"החג צריך להיות משפחתי ואהוב. כל מי שזכה לילדים משלו, צריך לנצל את הלילה הזה לספר לבניו מההגדה" (ולאו דווקא לעקוץ את הגיסה על הבגדים הלבנים היקרים להחריד שקנתה לבן השנתיים המרוח בשוקולד אגוזים ובחרוסת, אני משלימה בליבי וממשיכה: ולערוך השוואות בין הגיסים, מי מצליח יותר בחיים).

"ליהנות בלילה הזה מהמשפחה המצומצמת" הוא ממשיך, "לטפח יותר את הקשר האישי בין הורים לילדים. אם אפשר לעשות את הדברים עם המשפחה המורחבת – זה נפלא. ואם לא, והלילה רחוק מלהיקרא "ליל הסדר", כי הבלגן חוגג בו, פיזית ורגשית – כל החג מאבד מטעם מהותו".

לבד?

כן, חבר'ה. "והגדת לבנך", זה מה שתפסתי פתאום. אני זוכרת את ליל הסדר הראשון שהחלטנו לערוך לבד, לאחר שקצה נפשנו בבלגן השורר בבתי המארחים הטובים שלנו, ההורים והדודים שאירחו אותנו מכל הלב.

"מה, תחגגו ליל סדר לבד? לא אצל ההורים? לא אצל סבתא?" ניסיתי להזמין אורחים, ללא הצלחה, ונותרנו לבסוף רק אנחנו וחמשת הילדים שהיו לנו אז.

לרגע חשתי בבדידות האופפת אותי, ואפילו החמצה. אמנם הבנות לבושות כמו נסיכות והבנים כמו בני מלכים והשולחן ערוך נפלא, אבל אין מי שיראה אותם ויתלהב. לא הסבתא מצד אל"ף ולא הסבא מצד בי"ת. וחוצמזה, כל כך מעט מסובים יהיו לנו. ואז גיליתי את היופי שבסדר המשפחתי. לא הייתי צריכה אף אחד שיראה אותם. הספיק לי בלבד לראות אותם.

במקום לטבוע בהמולת החדר, בניסיון לשמוע את הילד שלי שר "מה נשתנה" בין כל בני הדודים שלו המתווכחים על מתנת אפיקומן או על מקום הישיבה, כל אחד מהילדים קם ושר בתורו, ואנחנו ענינו להם בתורנו. וזה היה הכי משפחתי והכי יפה שיכול להיות.

בשנה שלאחר מכן קיבלנו שיחות טלפון מזמינות, בנוסח: "בשנה שעברה לא הייתם אצלנו. תבואו השנה!"

"תודה על ההזמנה!" ענינו בהתלהבות, "אבל גם השנה אנחנו רוצים לחגוג ליל סדר לבד! אחרי שטעמנו את טעם המשפחתיות החמימה והמהנה, אנחנו לא מסוגלים לוותר עליה!"

• מלי גרין, סופרת ועיתונאית. נשואה פלוס תשעה.
  

• לכל הטורים של מלי גרין.