סופר קלאסיקו: חרפת ערב יום הזיכרון
מכבי ת"א הובסה בידי ברצלונה 101:67 בפיינל פור ב-1991, אבל הערב ההוא ייזכר דווקא בגלל יום הזיכרון. פיב"א אישרה להקדים את המשחק בשעה, השידור נקטע לפני הסיום והשחקנים המשיכו לשחק. מוטי דניאל: "שונאי מכבי תוקפים, אבל לא היינו פוגעים בזכר החללים. בפריז עדיין לא נכנס יום הזיכרון"
ביום חמישי ינסה צביקה שרף לחזור לפיינל פור האירופי, אחרי 17 שנות היעדרות. בדרכו עומדת ברצלונה, אותה אחת שהשפילה אותו בהופעתו האחרונה במעמד השיא - כשהביסה את מכבי תל אביב 67:101 ב-16 באפריל 1991. אלא שהמשחק עצמו היה גורם שולי בכל הסיפור שסבב את אותו ערב, שלגמרי במקרה היה גם ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
מכבי היתה בעונה הראשונה שאחרי הפרידה מקווין מגי וקן בארלו. במקומם הגיעו דונלד רויאל ואד הורטון, ואת הסגל הישראלי חיזקו גיא גודס ונדב הנפלד. בשל מלחמת המפרץ, שפרצה במהלך העונה, שיחקו הצהובים כחודשיים מחוץ לבית. את המסע לעבר הפיינל פור בפריז הם סיימו בסדרה של ארבעת משחקי בית, שבכולם היו חייבים לנצח - וכך גם עשו. הראשון שבהם היה מול בארסה, שבוע לאחר תום המלחמה.
ליפין והנפלד מטיילים בפריז. כמעט שעתיים נסיעה למלון (צילום: יוסי רוט)
עוד לפני שמכבי הבטיחה את מקומה בין ארבע הגדולות בבית הגמר, ברור היה שיום הזיכרון יעורר בעיה. בפיב"א הסכימו שהקבוצה תשחק בחצי הגמר המוקדם, אבל זה היה פיתרון חלקי ביותר - מאחר שהמשחק יועד לשעה 18:30 שעון פריז (19:30 בישראל).
היו"ר שמעון מזרחי הודיע כי שחקניו לא יופיעו לפיינל פור אם המשחק לא יוקדם בשעתיים. מזכ"ל פיב"א, בורה סטאנקוביץ', נחלץ לעזרתו, אבל בשל זכויות שידור לא ניתן היה לקיים את המשחק ב-16:30 שעון מקומי, וכך הושגה פשרה - כשהמשחק הוקדם בשעה ואמור היה להסתיים בסביבות 20:15 שעון ישראל, כרבע שעה לאחר פתיחת אירועי יום הזיכרון. סגן שר החינוך דאז, פנחס גולדשטיין, אמר כי הזמן המקומי בפריז הוא זה שקובע - ומכיוון שכך, מכבי לא תחלל את זכר הנופלים.
הקומבינה הישראלית ("ידיעות אחרונות", 7.4.1991)
שרף חשש משאננות לקראת חצי הגמר. הניצחון 68:78 על ברצלונה בתל אביב הכניס את כל המערכות לסוג של אופוריה, ופתיחת המשחק הפכה לחגיגה של ממש - כאשר לוח התוצאות הורה על 2:9 למכבי אחרי ארבע דקות. אלא שבדקה ה-14 יצא לבאן מרסר בשלוש עבירות.
הצהובים הובילו 24:26, במה שהתברר כיתרונם האחרון במשחק, ואז החלה ההתמוטטות. מהספסל הקטאלוני עלה הרכז המחליף חוסה מונטרו, שהדהים עם 25 נקודות (5 מ-5 לשלוש). בארסה ברחה ל-38:50 במחצית, שלטה באופן מוחלט מתחת לסלים (22:48 בריבאונדים) - וכשמכבי קולעת שלשה אחת משמונה ניסיונות לאורך כל המשחק, לא היה לה סיכוי לחזור.
מצלצל מוכר? ("ידיעות אחרונות", 10.4.1991)
השידור בטלוויזיה הישראלית הופסק כרבע שעה לפני סיום המשחק, אבל הקהל בבית לא החמיץ דבר. בסיום ניצחה ברצלונה 67:101, רק כדי לצפות מקרוב ביוגופלסטיקה ספליט חוגגת זכייה שלישית ברציפות בגביע אירופה. מכבי, שזכתה במקום השלישי אחרי ניצחון 81:83 על סקבוליני פזארו - משלשת באזר של גודס, פתחה בצורת של תשע שנים נטולות פיינל פור. היא סגרה את המעגל במאי 2001, כששבה לאולם ברסי בפריז וזכתה בגביע הסופרוליג.
קלעו למכבי ת"א: אד הורטון 16 (8 מ-9 מהשדה), דונלד רויאל 12 (4 מ-12), ווילי סימס 11, דורון ג'מצ'י 7, לבאן מרסר 6, מוטי דניאל 5, גיא גודס ונדב הנפלד 4 כל אחד, חן ליפין 2.
הירבו לקלוע לברצלונה: חוסה מונטרו 25 (5 מ-5 לשלוש), סטיב טרומבו 19 (13 ריב'), חואן אנטוניו סאן אפיפניו 18, פיקולין אורטיס 13 (11 ריב'), נאצ'ו סולוסבאל 11 (9 אס').
שפטו: ריגאס (יוון) ומאליבו (צרפת), 14 אלף צופים בברסי - מתוכם 2,000 ישראלים.
הספסל הצהוב עם הראש באדמה, במהלך חצי הגמר (צילום: יוסי רוט)
לא היינו מחללים את היום הקדוש / מוטי דניאל
הגענו לפריז אחרי מסע מופלא ומפרך, כשבאמתחתנו שתי תובנות: האחת היא שאנחנו לא הקבוצה הגדולה בהיסטוריה, והשנייה - שלמרות זאת, אם הגענו לפיינל פור אחרי כל מה שעברנו - אז הכל אפשרי.
היה ברור לנו שלא נשחק בערב יום הזיכרון. פיב"א לא הסכימה להזזת התאריכים ושמעון מזרחי הצליח רק להקדים את המשחק ל-17:30 שעון מקומי, כדי שנסיים לשחק עד 20:00. הפרשי השעות היו בעוכרינו, מכיוון שהשידור בטלוויזיה הופסק לפני הסיום.
חלום הגביע הסתיים בתבוסה צורמת (ידיעות אחרונות, 17.4.1991)
הוויכוח סביב המשחק הזה מעולם לא נשכח. שונאי מכבי מרבים להשתמש בו נגדה, אבל לדעתי שלא בצדק. בחגים ובמועדים ההתייחסות היא לזמן המקומי ולא לזמן בישראל. גם יום כיפור מתחיל בפריז כשעה מאוחר יותר מבירושלים. בכל מקרה, היינו מודעים למצב וזה לא היה נעים. היה לי ברור אז, כמו היום, שמכבי תל אביב על מנהליה ושחקניה לא תפגע ביום הקדוש הזה. ההתנהלות שלנו היתה תמימה וכנה.
אלה לא היו כל הצרות. בגלל הטירוף סביב הקבוצה, נעשה ניסיון לבודד אותנו מרעשים חיצוניים ולהרחיק אותנו מאלפי האוהדים שליוו אותנו. זו היתה החלטה שגויה, שעלתה לנו ביוקר. היינו בפאונטיין בלו, מקום נפלא לחופשה רומנטית, שהיה מרוחק 70 ק"מ מפריז הפקוקה - וכל נסיעה לאימון ארכה כמעט שעתיים.
ביום הראשון התאמנו במגרש קטן במחנה צבאי שסמוך למלון, כדי לחסוך את הנסיעה - אבל מי שמכיר את צביקה, יודע שהוא לא יוותר על אימון קליעות בבוקר של משחק זניח, בוודאי שלא ביום של חצי גמר גביע אירופה. בקושי נחנו לפני המשחק, שלא לדבר על כאב הראש מהנסיעה הממושכת באוטובוס.
כדורסל משחקים 40 דקות, ובסוף יוגופלסטיקה מנצחת
למרות הכל, האמנו ביכולתנו והביטחון העצמי שלנו כמערכת היה טוב. היינו ברצף נצחונות מדהים והרגשנו טוב. המשחק החל מצוין, הובלנו והקהל היה
מאחורינו. לפסק זמן הראשון שלקחו הספרדים, ירדנו עם צרחות טירוף מחויכות.
מהר מאוד הכל התהפך. התחושה הכי חזקה שלי מהמשחק הזה, מלבד הבושה, היתה חוסר אונים. ברצלונה שיחקה איתנו כמו עם ילדים. ההפרש עלה וצמח כשמונטרו מגיע משום מקום ומשחיל שלשה אחרי שלשה אחרי שלשה, ואנחנו מצידנו לא מסוגלים לקלוע. המשחק נראה כמו נצח, וכמובן שחגיגת פיינל פור לא חווינו שם.
לפנייה לכתב/ת 
