לשמור הלכות נידה. היום

בשני טוריה האחרונים הציבה רוחמה וייס אתגר לא-פשוט לשומרי הלכות נידה. בעולם שלנו המתקדם – כך היא טוענת - אין מקום לעיסוק דתי בפעילות הטבעית של הגוף, ובעיקר לא בהפרשותיו השונות. במיוחד היא מתרעמת על העיסוק התורני בגוף הנשי, שהוא חלק, כך לתפיסתה, ממערכת הדיכוי הגברית-דתית שמנהלת ההלכה היהודית. קשה להגיב לשאלות יסודיות כל כך במסגרת המצומצמת שמאפשר המדיום האינטרנטי, אך אנסה לעשות זאת, בעזרת מדרש העוסק באותו עניין. המדרש לפרשת השבוע שעבר (תזריע) יוצר קשר בין העיסוק התורני בגוף הנשי לעיסוק התורני בגוף הגברי:

"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ", הדא הוא דכתיב " תֶּן-חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה " (קהלת יא:ב) –

"תן חלק לשבעה", אלו שבעת ימי נדה.

"וגם לשמנה", אלו שמונת ימי המילה.

אמר הקב"ה: אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן ואת מלו לשמנה, "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". (ויקרא רבה יד, ז)

מה הקשר בין נידה למילה? אפשר בקלות למצוא את הקשר הדוחה, את העיסוק החודרני בגוף, בנוזלי הגוף, בדם ובזרע. אפשר לקרוא קריאה פמיניסטית, הרואה את הבן הזכר כתכלית מעשה ההולדה, בעוד שהנקבה נדחקת לצד. ואפשר גם לקרוא באופן אחר. הכול תלוי בקריאה. החופש שיש לנו כיום מאפשר לנו לערער על יסודות דתיים שהיו מובנים מאליהם לאבותינו, אך מעניק לנו משהו שאמנם היה לאבותינו דה-יורה, אבל לא תמיד דה-פקטו: חופש בחירה.

ומתוך עמדה של חופש בחירה, אני מבקש להאיר פן אחד של הלכות נידה, על סמך הקשר שיוצר המדרש בינן לבין ברית המילה.

מיניות וקדושה

גם כיום, עד כמה שהתקדמנו, עדיין מופיע המחזור הנשי אחת לחודש וגורר איתו מכלול של תחושות והתנהגויות שמכריחות את האישה להתמודד איתן, כל אחת בדרכה. וכך גם הדחפים המיניים. למרות שאנו יודעים כיום לייצר תינוקות מבחנה ברחם של פונדקאית, לווסת את המחזור בעזרת גלולות ולמנוע את ההיריון בעזרת אמצעי מניעה, נדמה שעוצמת המשיכה של המיניות אינה פחותה בימינו ממה שהייתה בזמנים קדומים יותר. האם החברה החילונית עוסקת פחות בגוף האישה? האם המחזור מטריד פחות את הנערה החילונית מאשר את העלמה הדתייה? מסופקני.

המחזור, המיניות, הגוף ותופעותיו הם מצב אנושי קיים, ועדיין רחוק היום – תודה לאל – שבו תתקיים אנושות מאושרת, נטולת דחפים ועכבות, כמו זו שתיאר אלדוס האקסלי ב"עולם חדש, מופלא".

המצוות בכלל, ומצוות נידה ומילה בייחוד, מבקשות להעניק לטבע קדושה, משמעות אנושית. בניגוד לגישה הרואה בקדושה את הקוטב הנגדי לחיים ולפיכך מתעלמת מהגוף וצרכיו (כמו אצל הנזירים הנוצריים), מעניקה היהדות משמעות דתית לפעילויות הכי גופניות. בניגוד לגישות הקוראות ל"שיבה אל הטבע", לשיעבוד האדם לכוחות העוצמתיים של אמא אדמה (כמו שמטיפים לנו כוהני ניו אייג' ניאו פגאניים), מבהירה היהדות שהאדם אינו עבד לטבע, אלא מושל בו ומשעבדו לרצונו.

ברית אינטימית

בברית המילה מתווים הורי הרך הנימול את הכיוון שבו ירצו לגדל את ילדם: כבן אנוש, כמי שיש לו טבע אך הוא מעניק לו משמעות אנושית. כדרכם של גברים, הוא נאלץ להפנים את המסר הזה בבת אחת,

במעמד פומבי ובכאב. בשמירת הלכות נידה כורתת האישה היהודייה את הברית שלה עם אלוהים בכל פעם מחדש, במחזוריות עדינה ובאינטימיות; היא מתחברת לתהליכים המתרחשים בגופה ויחד עם זאת מעניקה להם משמעות החורגת מגבולות הגוף. כאשר הזוג שומר הלכות נידה, הוא יוצר הבחנה ברורה בין מה שהוא טבעי לבין מה שהוא אנושי: המחזור והמשיכה המינית הם טבעיים; הריחוק בימי הנידה והזוגיות בימי הקרבה הם אנושיים.

שמירת הלכות נידה (וצניעות) היום היא מרידה גלויה בכוחות השוק (מחליפיהם המודרניים של כוחות הטבע) והתקשורת (שכוכביה הם גלגול של האלים הפגאניים), המטיפים לנו לצרוך מין בכל אופן וצורה, ומקדמים אנושות דרוויניסטית שבה שורדים רק היפים והחזקים. שמירת הלכות נידה היום היא בחירה מודעת להמשיך מסורת עתיקה ומורכבת ששומרת על איזונים דקים בין הטבעי לאנושי.