עד איזה גיל נמשיך להאשים את הורינו?

"למה אמא שלי לא עודדה אותי? למה היא לא ידעה להרעיף עלי מילים טובות כמו שאני אומרת לילדים שלי כל הזמן?" היא שואלת אותי בכאב. אני מקשיבה לאישה בוגרת וחכמה בת ארבעים וחמש, בעצמה אמא ויכולה להיות גם סבתא בקרוב.

"לפעמים אני מרגישה שאין בי די כוחות נפש לבקר אותה. כל ביקור רק מעלה בי את רגשי הכעס. היא גידלה אותי ואת אחותי בצורה מרוחקת, קרה ונוקשה".

אני מקשיבה לה. אישה שאני מעריכה מאוד, מתייעצת איתה לעיתים ולפתע, באחד הימים, החלה לשפוך בפני את ליבה: "את יודעת", היא ממשיכה לדבר. "אני נזכרת, למשל, בסעודת ליל השבת בביתנו. אנחנו משפחה מסורתית, כך שלאחר שאבא קידש ואמא הגישה את האוכל שבישלה, היא היתה לוקחת עיתון לשולחן וקוראת. אחותי ואני ישבנו וחיכינו בדממה שהיא תסיים. רצינו לשתף אותה בחוויות ולפטפט איתה, אבל הסתפקנו בשיחה בינינו. היא אפילו לא היתה שמה לב כשהיינו רבות בטונים צורמים, עד שאבא היה מהסה אותנו..."

"בגללה לא מיציתי את הפוטנציאל"

"תארי לעצמך שחשבתי שכך נוהגים בכל הבתים המקיימים סעודת ליל שבת, עד שגיליתי שלא. ואני, כשהפכתי להיות אמא, הקפדתי שלא לקרוא עיתון בזמן סעודה משפחתית, כלשהי. את יודעת", היא המשיכה בלי לקחת אוויר לנשימה. "רק כשהתבגרתי הבנתי שכל הדברים הללו מצטרפים לפסיפס של חוסר אכפתיות של אמא לשתי הבנות היחידות שלה. למשל, כשהתחתנתי היא אפילו לא שאלה אותי מה קיבלתי כמתנות חתונה, האם אני מצוידת בדברים הבסיסיים. האם יש לי סירים בבית, אם חסר לי מגהץ. היא פשוט לא התענינה. עד היום האדישות שלה כלפי וכלפי אחותי יכולה 'להרוג' אותי".

"אני בטוחה שבגללה לא התקדמתי בחיים כמו שרציתי ולא מיציתי את כל הפוטנציאל הגלום בי. כדי להתקדם בחיים זקוקים לעידוד ולמוטיבציה והיא לא העניקה לי אותם..."

מוזר, למרות מעטפת המסכנות שיכולתי רק להזדהות ולרחם עליה, כל מה שהיא העלתה, לא נשמע לי מחריד עד כדי טרגדיה, כפי שניסתה לצייר. אני מכירה את אמא שלה - אישה מבוגרת בת שבעים, מדי פעם אני פוגשת אותה באירועים משפחתיים. היא מחייכת לכולם בנחמדות, שואלת שאלות מתעניינות ושטחיות רק בשביל הנימוס ואוהבת לדבר בעיקר על פוליטיקה.

לולא הכרתי אותה באופן אישי הייתי מדמיינת אישה-שטן, אמא-מכשפה. הופתעתי לשמוע את האישה שמולי מתארת אותה כלא אכפתית, כאדישה בכוונה תחילה, כאחראית בלעדית לחוסר התקדמותה בחיים.

"אבא ואני כל כך גאים בך"

איך בכלל נגררתי לשיחה הזאת? אורנה התקשרה אלי לפני מספר ימים. היא מורת עזר לחשבון, והבת שלי לומדת אצלה. היא בקשה לקפוץ לביקור קצר בכדי להעניק לבת שלי מתנה לקראת סיום התקשורת ביניהן.

"הבת שלך הדביקה את הקצב של הכיתה מעל ומעבר, ומבחינתי, אפשר להפסיק את שיעורי העזר", בישרה לי והעלתה את רף השמחה בלב. לא ציפיתי כי בביקור הקצר שלה יתהפכו היוצרות, ואני אהפוך למורת העזר של המורה.

שירה התלהבה מהמתנה, ומהביקור הפתאומי של המורה. "שירה, כל הכבוד לך! אבא ואני כל כך גאים בך. את מראה לנו שאת רוצה ומסוגלת להצליח", אמרתי והתכוונתי לכל מילה, נזכרת איך שכנעתי אותה שוב ושוב בכדאיות שיעורי העזר, על אף שהיא סירבה.

ואז פתאום, ללא אזהרה, אורנה התפרצה: "את לא יודעת מה את עושה במחמאות שאת מרעיפה על הבת שלך!" הבטתי בה, לא מבינה. "זה מתבקש", התחלתי לומר.

"לא!" היא נענה ראשה לשלילה. "לא כל אמא מבינה את זה. למה אמא שלי לא עודדה אותי? את יודעת שאמא שלי לא עודדה אותי?"

ואז בא המשפט השני ולאחריו השלישי והרביעי. הזעם בקולה מפתיע, "כואב לי לראות איך כולן סביבי התקדמו בחיים, ואני מה יצא ממני? מורה לשיעורי עזר. אם אמא שלי היתה קצת יותר מתעניינת בי, הייתי מגיעה רחוק!"

"אני עצבני, כי גדלתי אצל אבא לחוץ"

האמפתיה שאני שולחת לעברה רק מגבירה את קצב דיבורה, ככל שהיא המשיכה לתאר את העוולות שנגמרו לה כילדה וכנערה, דמות אמה הנחמדה החלה להשתנות אל מול עיני, המילים שלה כמו פלסטלינה עיצבו את הדמות החדשה: אישה אנוכית, שראתה רק את דל"ת אמותיה שלה, אישה שברוב אדישותה נתנה לבת שלה להחמיץ חיים שלמים.

אם נחפש תמיד, נמצא איך וכיצד להאשים את ההורים שלנו. כי אולי זו הדרך הכי קלה להתמודד עם הפיתולים שמזמנים לנו החיים. כל מה שקורה זה בגללם. הם לא עודדו, הם עודדו יותר מדי, הם ציפו ממני, הם הלחיצו אותי... כל אחד יכול להוסיף ולהוריד כרצונו.

"במשך שנים כעסתי על ההורים שלי", מספרת לי עירית. "עברתי את מבחני הקבלה למכללה יוקרתית, אבל אז הם הודיעו לי שאין באפשרותם לממן את לימודי. שנים לאחר מכן הם מימנו לימודים לאחותי הצעירה יותר. כעסתי, בכיתי. תארי לך, מלי, לו רק הייתי לומדת במכללה ומוציאה תואר שני כבר אז, בתור צעירה נטולת עול, הייתי היום חיה בלחץ כלכלי? לא".

אם אהיה כנה עם עצמי, כן, גם אני חטאתי בחטא הנפת האצבע כלפי ההורים. גם אם לא בגלוי, בתוך הלב פנימה. כמעט כל אדם שני שאני מכירה טוען שמשהו בחייו הוא בגלל ההורים שלו. "אני עצבני, כי גדלתי אצל אבא לחוץ שצרח עלינו כל היום", "אני פזרנית, כי אמא שלי היתה קמצנית באופן מחריד ולא נתנה לנו לקנות כלום".

במה יאשימו אותי?

כשאני חושבת על כך, תוקף אותי הפחד. כן, מי יודע אילו אבני כעס נצברות עכשיו בלבות הילדים שלי? האם גם הם יאשימו אותי בעתיד, ואם כן, במה? בעצם אפשר להאשים את ההורים בכל מצב, בהצלחה או בכישלון, בתכונות חיוביות נרכשות, כמו בשליליות.

נכנסתי למיטה כשעצב קל אופף אותי. "נראה לך שהילדים שלנו יכעסו עלינו בעתיד?" שאלתי את הפרטנר, לאחר ששיתפתי אותו בשיחה עם אורנה. "בטוח", הוא חייך לעברי. "רק תקווי שיפנו לעברך אצבע אחת מאשימה ולא אגרוף", הוא צחק.

ואז הבנתי. מולי אמא שאוהבת את הבת שלה אהבת נפש. אולי היא לא הצליחה לפלס דרך אל הבת שלה. אולי היא נולדה עם חסכים רגשיים (אשמת ההורים שלה?) או סתם כך, לא ידעה כיצד להביע רגשות ומילים? אולי לא היתה לה המודעות עד כמה צריך לעודד? לכי תדעי...

התיק שעל הגב של אורנה מכאיב, גם אם היא מצויה כבר בעשור החמישי לחיים, אין לי ספק בכך. אני לא מזלזלת חלילה בתחושותיה. אבל למה היא חושבת שאמא שלה (לא מתעללת, "רק" טיפוס אדיש) היא האחראית הבלעדית לכל החיים שלה? האם בגללה לא יכולה היתה לצמוח למשהו טוב יותר? כמו שאני מכירה אותה, היא בהחלט יכולה היתה לשאוב את החיזוקים והסיפוקים שלה ממקורות אחרים, כמו בעלה והחברות שסבבו אותה, למנף את עצמה הלאה. זו לא חוכמה לשקוע ברחמים עצמיים...

רציתי להתקשר לאורנה, להגיד לה שהנה, הילדים שלה בגרו ויצאו מן הקן. היא יכולה עדיין גם היום לצאת החוצה מקונכית הזעם המקננת בתוכה, לצאת ללימודים, להתקדם.

אבל חששתי שלא יהיה טעם למילים שלי. אולי היא תעדיף לטמון את הראש בחול העצלות ולשלוח את חיצי האשם אל אמא שלה?

רק ביום בו היא תיתן לכעס שלה להתפוגג, היא תשחרר את הרגל שלה מברקס הזעם ותיתן לגז החיים לשעוט קדימה.

• מלי גרין, סופרת ועיתונאית. נשואה פלוס תשעה.
  

• לכל הטורים של מלי גרין.