אולמרט הלוחם בשחיתות
מסע הצלב לניקוי האורוות בכדורגל, המאבק במשפחות הפשע, חשיפת החשדות נגד אברהם עופר בכנסת - והקרב נגד מינוי גנדי, בו אולמרט הניף דגל לבן. יוסי שריד נזכר בשותפו הוותיק למלחמה בשחיתות, שפנה לדרכים אחרות. "קראו לנו הל"ו-ניקים, היינו הטורקים הצעירים שהעזו למרוד בממסד.אבל ידעתי שיום אחד אהוד יגמור לא טוב, כי יש בו אהבת הכסף"
אהוד אולמרט הלוחם בשחיתות לא נולד בדמיון חולני. הנחקר הסדרתי היה כזה בצעדיו הראשונים בכנסת, לפני 33 שנים, בתקופה בה נרשם פרק שחור בפוליטיקה הישראלית: בתוך שנה-שנתיים גררה הסתאבות מפלגת השלטון לכלא את הנגיד המיועד לבנק ישראל וקברה שר שיכון ומנהל בנק, שהתאבדו מבושה. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ויתר על כיסאו רק בגלל חשבון דולרים לא חוקי של אשתו. על אולמרט, יש יאמרו, גבר לבסוף השכל הקר של המשפטן הצעיר והפוליטיקאי המתחיל, שרצה לעשות קריירה זריזה תחת שני הכובעים, וזיהה את הגל שיעלה אותו מהר וגבוה על המפה הציבורית. כשתפס גובה, נהפכה מלחמתו בשחיתות לאפיזודה ביוגרפית. אפשר אולי להצטער על כך, אבל אי-אפשר למחוק את הדף הזה מחייו.
אולמרט לא פעל לבד. שותפו למאבק היה יוסי שריד - היפוכו הפוליטי והמנטלי. "היינו מראשוני הלוחמים בשחיתות, והתקשורת ראתה בנו זוג מהשמיים", הוא נזכר השבוע. "שנינו נבחרנו לראשונה אחרי מלחמת יום הכיפורים. היינו הצעירים במפלגות שלנו, אני במערך ואהוד בליכוד. קראו לנו הל"ו-ניקים, לא משום שראו בנו צדיקים אלא כי היינו במקרה במקום ה-36 בכל רשימה. הכנסת התנהלה כמו מועדון של לורדים, עד שנכנסנו אליה בסערה. היינו הטורקים הצעירים של התקופה. עופות לא מקובלים, שהעזו למרוד בממסד המפלגתי שלהם".
שריד משחזר את השידוך ברגשות מעורבים. "אהוד עשה רושם של צעיר נמרץ, בעל כשרונות שלא ניתן לבטל אותם. לא יכולתי אז להסתייג ממנו. המחויבות שלו למאבק בשחיתות לא נפלה משלי. את האישיות שלו פענחתי אחרת ובדיעבד - כשהוא הלך בדרכו ואני המשכתי בשלי. אבל באותם ימים התפרנסנו מאותו מקור, ולא במקרה פרצנו לכותרות עם פרשיות הקנייה והמכירה של משחקי הכדורגל.
חוקרי המשטרה אוספים מסמכים באחת החקירות (צילום: גיא אסיאג)
"שנינו אוהדים שרופים - אהוד של בית"ר ירושלים ואני הייתי של הפועל קריית-שמונה, שם גרתי. שתי הקבוצות עמדו לרדת ליגה, ולקחנו עליהן חסות, מה שהיום עושים בעלי ההון. בחוצפתנו הרבה הכרזנו על עצמנו כעל ועדת חקירה של השחיתות, שפגעה בקבוצות שלנו, והתחלנו לזמן עדים, את כל הנפשות שהייתה להן יד ורגל על המגרשים. חשפנו הרבה לכלוך. הריקבון הסריח עד השמיים. בסוף עשינו מהפכה שלא היה לה תקדים והמשך. העזנו להקפיא את הליגות. אין עולה ואין יורד, עד לניקוי האורוות. הארץ רעשה חצי שנה. הוכחנו שעם נועזות אפשר לעשות הכל ולהגיע רחוק.
"אחר-כך נאבקנו בהשתלטות של משפחה כוחנית בחסות פוליטית על מגרשים במבשרת-ציון. גם זה היה מסע צלב גדול שקיבל תהודה תקשורתית. בפרשיות הפליליות של בכירי המערך, שהגיעו למשטרה, לא היינו מעורבים. אהוד הפתיע אותי עם הנאום שלו בכנסת, שחשף את כוונת המשטרה לחקור את שר השיכון אברהם עופר, וגלגל כדור שלג טרגי".
פרשת עופר: רצח אופי לשר
הטרגדיה הייתה קפיצת מדרגה לא-מחמיאה במלחמתו של אולמרט. בשלהי 1976 הוא העלה הצעה לסדר היום נגד כוונת הממשלה לסייע לחברת שיכון עובדים, שהסתבכה בחובות של מאות-מיליונים. אברהם עופר היה שנים המנכ"ל לפני שהצטרף לממשלה. אולמרט טען שחלק מההסתבכויות החלו תחת ניהולו, ואמר שהכתובת לסיוע היא בעלת הבית - ההסתדרות. את הגילוי המרעיש שרבב אולמרט לנאומו כבדרך אגב ובזהירות. נמסר לו, כך אמר, כי במשטרה הצטבר מספיק חומר כדי לפתוח בחקירה פלילית של טענות על ניצול לרעה וחשד לעבירות אחרות בחברת הבנייה, בתקופה שעופר ניהל אותה. הוא התנגד שעופר יישב בדיוני הממשלה בעניין הסיוע לחברה. הוא עלול להשפיע לטובתה, "בשעה שהמשטרה אומרת כי יש בידה אינפורמציה מהסוג שמחייב חקירה פלילית נגד השר".
הטלוויזיה העלתה באותו ערב לראש החדשות רק את המשפטים האלה. כעבור שלושה ימים ירה עופר כדור בראשו בחוף תל-ברוך. בכנסת האשימו את אולמרט במות השר. הוא טען כי חקירת ההסתבכות של שיכון עובדים פורסמה לפני הופעתו, והניסיון לתלות בו את האשם "נעשה בציניות ובגסות על-ידי אנשים החשים עצמם אשמים במה שאירע". במשפחת עופר לא סלחו לו עד היום וטוענים שהוא עשה לאביהם רצח אופי. גם שם לא זכרו שמצוקת המנוח לא החלה בנאום אולמרט, אלא כשחבריו במערך הפקירו אותו והתרחקו ממנו בעקבות הפרסומים הראשונים של פרשת שיכון עובדים.
לוחמים בשחיתות הספורטיבית. היו ימים ביולי 1975
יוסי שריד אומר כי מלחמתם המשותפת נקטעה דווקא בשלב המלחמה בתופעת הפשע המאורגן, שנועדה להיות שיא מאבקם. הם ארגנו בכנסת מסע לסיכול המינוי של רחבעם זאבי לממונה הפוליטי על משטרת ישראל. אחרי המהפך של 1977 מיזגה הממשלה את המשטרה במשרד הפנים, וגנדי נועד להיות המנכ"ל בפועל של האגף המשטרתי. איך קרה שדווקא בקרב הזה נסדקה בריתו עם אולמרט ודרכיהם נפרדו?
שריד ואולמרט החתימו תריסר ח"כים על מכתב לשר הפנים יוסף בורג ולראש הממשלה מנחם בגין, שתבע לבטל את המינוי של גנדי. "בורג מינה את החתול לשמור על השמנת למרות שגנדי היה כבר סמל ההשחתה", נזכר שריד. חשיפת 11 משפחות הפשע המאורגן וקשריו של גנדי עם בכיריהן החלה בתקשורת. "אהוד היה מראשי הלוחמים במשפחות הפשע. הוא וגנדי נהפכו לשונאים בלב ובנפש. המכתב שלנו רק הגדיל את המהומה, ואז החלו הלחצים. חיים חפר ביקש שאמחק את חתימתי, אחרי ש-10 חותמים כבר מחקו. גנדי היה החבר הכי קרוב שלו, וחפר טען שאנחנו פוגעים במלח הארץ. הוא כתב עלי סדרת מקאמות נקמניות. סירבתי לסגת, אבל אהוד מחק את חתימתו בלחץ ראש הממשלה. בגין הסביר לו את עובדות החיים - והוא קיפל את דגלי המלחמה בשחיתות. כך אירע השבר. אבל את מניעיו האמיתיים למדתי בדיעבד. אהוד השלים אז את לימודי המשפטים והפך להיות עורך-דין. הוא התחיל לעשות לביתו, וראשו עבר למחוזות אחרים".
עזרה של ח"כ, חשבון של עו"ד
"לא מזמן", נזכר שריד, "שיחזר לי חבר-כנסת לשעבר את מה שאמרתי לו על אהוד בעת ההיא, אחרי פגישה משולשת במזנון הכנסת. אמרתי שיום אחד אהוד יגמור לא טוב, כי יש בו את אהבת הכסף, ולאדם במשרה ציבורית זה מרשם בדוק לפורענות שבמוקדם או במאוחר, תכשיל אותו. האיש חשב אז שהגזמתי, אבל הזכיר את אבחנתי שאהוד גמר את עידן המלחמה בשחיתות כדי להיכנס לחוג הנהנתנים. איך הבחנתי? אנשים סיפרו לי שקרה להם דבר מוזר עם אהוד: הם באו לבקש את עזרתו בתור ח"כ ומצאו את עצמם מטופלים בידי עורך-דין. ההבדל בין שני הכובעים היה בחשבון המביך שקבלו ממנו. באותו זמן כפילות העיסוקים של חברי-הכנסת הייתה מותרת לפי החוק, אבל מי אמר שצריך חוק כדי להתנהג כאדם הגון?"
ברמה האישית, שריד טוען שלא התאכזב מהתפנית. "לא היינו חברים בדם. שיתוף הפעולה ביננו היה פרלמנטרי. הוא היה באופוזיציה - אני הייתי אופוזיציה בקואליציה. אבל מעולם לא הייתי מבאי-ביתו, כמו שהוא לא היה מבאי-ביתי. אולי הלכנו יחד פעם-פעמיים למשחק כדורגל, וגם זה לא בטוח".
שריד נזכר כיצד התריע מפני השחיתות בצמרת מפלגתו שלו: "הייתי הראשון שהזהיר שאנחנו עומדים לשלם בגדול את מחיר הריקבון הזה, ובבחירות 77' נאבד את השלטון בצדק. יגאל אלון אמר שאני רואה צל הרים כהרים. הוותיקים לא הבינו את משמעות ההסתאבות - לא רק האלקטורלית, אלא של עייפות הנפש של האנשים מהשחיתות. כמו אז, כן היום, הוא בז לעמימות בנושא תרומות הכספים למועמדים: "אני לא מבחין בין לקיחת כסף לקופת המפלגה או לכיסך. בפריימריז האנשים מתמודדים למען עצמם, ולא כאינטרס לאומי. המטרה הזאת לא עושה את העסק כשר-למחצה; הוא נשאר טמא. בנורמות של פעם לא היו חוקים והכל היה פרוץ. היום לא לומדים את לקח האיום הקיומי שבשחיתויות, כי האנשים כבר לא מזועזעים. הם ממשיכים לצעוק 'מושחתים נמאסתם', אבל בוחרים את אותן הפרסונות. התרגלנו לשחיתות כמו לתאונות הדרכים, כי השחיתות לא מאיימת כמו פיגועי התאבדות. מהשחיתות אנשים לא מתפוצצים, ולא תמיד ניתן לזהות מיד את הנזקים הנוראים. בסך הכל הסתגלנו למנהיגים נגועים, ואם בבחירות הבאות לא יעלו דמויות טובות ובלתי צפויות, נקבל בערך את אותו הדבר. גם התחליפים הידועים של אהוד הם לא טלית שכולה תכלת".
בנימה אישית, הוא לא חש 'פראייר' על שלא כיוון גבוה יותר. "גם אשתי שאלה - לא בתלונה, אלא בתהייה - איך יש לאהוד מה שאין לי, אחרי שהייתי שליח ציבור כמוהו והתפרנסנו מאותו מקור. אין לי תשובה, כי אני אדם שמח בחלקו ומאמין כל יום באושרנו הגדול. אין לי טענות לאיש על שבאתי לכנסת ויצאתי ממנה עם אותה חולצה ואותו שעון זול, שעולה פחות ממאה שקלים. אני רק זוכר שהפניתי פעם את אותה השאלה לאבי, כשהיינו ילדים. אמרנו לו: היית מורה, מנהל בית-ספר ומנכ"ל משרד החינוך, ובסוף נשארת מלמד כשאנשים פחותים ממך עשו חיל במובן החומרי. גם אבא לא ידע מה להשיב, כי האיש היה מכוכב אחר. הוא לא הגיש למשרד החינוך קבלות וחשבון הוצאות; כשירד לתל-אביב נהג ללון אצל דודתי כדי לחסוך את המלון; ובני המשפחה לא השתמשו מעולם ברכב השרד שלו לנסיעות פרטיות. פעם אבא שאל מה היינו רוצים שיעשה כדי להיטיב את מצבנו החומרי. הצענו לו שייתן שיעורים פרטיים. את תשובתו אני משנן מאז כצוואה: אם אתן שיעור פרטי, אצטרך לשלם לתלמיד ולא לקחת ממנו כסף, כי זה סימן שנכשלתי בלימודו ועלי לפצות אותו על הנזק והצער".
