הילד מפחד ממפלצות? תנו לו לפחד
הבן הביא הביתה גובלינים וסוהרסנים, והחליט שהוא מפחד בעיקר מקיקלופים. הבת משוכנעת שיש אחת שגרה מתחת למיטה. הבית של אריאנה מלמד מלא במפלצות שונות ומשונות, שלכולן תכונה אחת מעצבנת: הנבלות מעירות אותה בלילה
אין מה לעשות, הן חזרו – ובגדול. יש אחת שהיא כל כך ענקית, הראש שלה בעננים והרגליים עם הציפורניים הסגולות בכלל חופרות עד לב כדור הארץ ועושות שהרי געש יקיאו אש.
יש שש בינוניות שהן אחיות רשעיות עם שיער קוצים הכי ארוך בעולם, והקוצים זזים מעצמם ודוקרים ילדים. ויש חבורה שלמה שחיה במים ולהן שיניים חדות כמו של פירניות, רק הרבה יותר.
והבית מלא מפלצות. אחד הדברים הכי מטומטמים שנאמר לילדינו במהלך חייהם – והרי נאמרו הרבה דברי איוולת – הוא, "אל תפחד." בכלל, האמונה שאפשר לפתור סמטוחה רגשית גדולה בציווי אוהב בן שתי מילים היא סוג של התנשאות על הטבע האנושי עצמו, מין היגד חסר משמעות שרק הורים מסוגלים לו, ורק מתוך האמונה האופטימית שאיכשהו, מתישהו, זה יעזור. או לפחות לא יזיק.
אפשר לשמוע את זה בכל גן שעשועים שבו פעוט מתבונן במגלשה גדולה באימה מסוימת ומסרב לפתח כישורים מוטוריים, אבל גם אחר כך: כשמורידים את גלגלי העזר מאופניים; כשניגשים למבחן הראשון בבית הספר; כשחווים סיוט רציני ראשון; וכשהמפלצות חוזרות.
בן השמונה ודקתיים הביא הביתה גובלינים וסוהרסנים, איש שלג ולוך-נסית, והחליט שהוא מפחד בעיקר מקיקלופים. בת השש ורבע ממציאה לעצמה שילובים מרהיבים של דרקונים וגריפונים, בטוחה שעוד מעט יבקעו כאלה מביצי הדינוזאור שלה, ומשוכנעת שיש אחת שגרה מתחת למיטה והיא רואה ובלתי נראית.
וכל זה, אני מוכרחה להודות, היה ממלא אותי בשמחה עזה לנוכח התנסויותיו התרבותיות של הגדול ודמיונה השופע של הקטנה, אלמלא הייתה לכולן תכונה אחת מעצבנת: הנבלות מעירות אותי.
אשמורת ראשונה, אשמורת תיכונה - מ'כפת להן. למפלצות אין נימוסים ועכבות, ובדרך כלל בשלוש וחצי בלילה, זמן שבו האם הלאה חולמת ילדים מתוקים וריחניים ומלאכיים שכאלה מתרוצצים בכר דשא מופז אי שם בחופשתנו הדמיונית באלפים, בדיוק אז הקוצניות או הסוהרסנים משגרים למיטתי ילד, והוא מוכרח להעירני כדי לוודא שאני יודעת וחולקת איתו את ייסורי הנפש הקשים שלו.
וכשאני מהמהמת משהו על החובה לשוב למיטה, פתאום הוא מוכרח גם שוקו. ומסאז.' כי פעם, באיוולתי, אמרתי שמסאז'ים מגרשים מפלצות. אנחנו מתפשרים על מים, פיפי וחיבוק ארוך ארוך שמסתיים בהירדמות מותשת של שני הצדדים, עד שאני מתעוררת שוב, והפעם בגין בעיטה. מרפק בסנטרי, ברך בצלעותיי. אין ספק, המפלצות עובדות שעות נוספות, ולפעמים אפילו יחד, בקואופרטיב שמוקדש להובלת שני ילדים ממיטותיהם, בשעות שונות של הלילה, אל הנחמה הצפויה אם רק יצליחו להקיץ את אמא.
ברור שניסינו הכל: דמיון מודרך והומור, ספרות דידקטית ויצירה בפלסטלינה ופימו ומה לא, הסברים מתודיים על קיומן של מפלצות שונות בתרבויות שונות - מה שרק החמיר את המצב, כי עכשיו גרים בבית גם מיני אלים אצטקיים רעים נורא וגם דרקונים סיניים שאמא אומרת שהם מנייר, אבל הילדים יודעים שהם באמת-באמת קיימים.
הצרה עם מפלצות היא שאי אפשר להתעלם מקיומן, וגם אם נדמה שכבר ניצחנו את כולן בכל כלי הנשק שהמצאנו לעצמנו, תמיד יצליחו לחדור דרך הסדק הקטנטן בשדה הכוח הבלתי נראה שחוללנו בעוצמת המחשבה סביב הבית, והופ - הנה הן, משחרות לטרף מתחת למיטה, בין הסנדלים הקטנים להפתעות ביצי השוקולד שמאסנו בהן.
ודווקא חשבתי שכבר נפטרנו מהן סופית, לפני שנה בערך כשמתוך ייאוש מצאתי את עצמי במופע פנטומימה של אישה אחת, טוענת שאני אוכלת מפלצות לארוחת בוקר ויורקת את השאריות שלהן לכיור. תפסתי חצי מטר של אוויר בין הידיים, הסעתי אותו לפה, עשיתי קולות מאוד לא מנומסים של מצמוצים ומציצות ולעיסה - אפילו גרעפס קולני השמעתי לשמחתם האינסופית - וירקתי כדי להוכיח את טענתי: הנה, שאריות של מפלצת נוזלות לביוב.
עוד פעם, ביקשו. ועוד פעם ועוד, עד שלימדתי אותם לאכול מפלצות בעצמם, תוך שהם מתכוננים למתקפה של המפלצת האיומה מכולן, מפלצת הדגדוגים – שזאת אמא. וכל זה עזר עד למתקפה החדשה, ועד להבנה שהפעם אני כבר לא מסוגלת לאכול אותן.
הילדים מצויים עכשיו באותו שלב גורלי בחייהם שבו הם כבר יודעים שאינני כל-יכולה, ובכל זאת הם אנוסים לסמוך עלי ועל עצמם כדי להתמודד עם מה שמיליארדים של בני אדם, משחר האנושות ועד הבוקר, תמיד התמודדו איתו: פחדים גדולים מפני אויבים גדולים ושוחרי רע, מפני כוחות עצומים ממידתם שאוטוטו יכריעו אותם.
ומי אני בכלל שאומר להם "אל תפחדו?" הרי בהיותם בני אדם הם חייבים ללמוד לפחד נכון, במידה הראויה, ובעקבות זאת ללמוד להיזהר ולהישמר מפני המפלצות המסוכנות באמת, אלה שהולכות על שתיים ומדברות עברית כמוהם ובכלל לא נראות מסוכנות.
בשלוש וחצי בלילה, כשגופיף קטון נצמד אליי ומבקש נחמה, אני מזכירה לעצמי להמהם. זה בסדר גמור לפחד. עוד מעט יעבור. עוד מעט נישן. עד מחר תגדל קצת והמפלצת תקטן קצת. וככה כל יום.
עוד משהו
- שני ספרי מפלצות נפלאים: "מפלצות המחמד שלי," מיכאל דק – בהומור מתפרץ ושופע ועולה על גדותיו בורא דק דמויות שהן הקצנה של תכונות ילדותיות, וגם אם קוראים בו לפני השינה, בזמן שבו מפלצות מתכוננות למלאכת הלילה, הוא מצליח להרדים את הקטנים בחיוך גדול על השפתיים. ויש גם "מפלצות מיתולוגיות," עם הטקסט היפהפה של שוהם סמיט והאיורים המדהימים ממש של שרה פאנלי, לתועלת הגדולים יותר, שעדיין פוחדים – אבל לפחות לומדים קצת מיתולוגיה יוונית.
- מסאז:' מיועד במיוחד לבנים שמתחילים את תקופת החביון שלהם ולא תמיד נענים בשמחה לליטופים עדינים של אמא, כי זה עלול להביך אותם. כן, גם באמצע הלילה. מכל קטן של תחליב תינוקות ליד המיטה, עיסוי שכמות קל וקצת דגדוגים עם קרם על הבטן שולחים את המפלצת הביתית הכי גדולה לכל הרוחות.
- אזהרה: בכמה וכמה בתי קולנוע מוקרן כעת "ספיידרוויק," שבו יש קטע קשה במיוחד. הגובלין המפלצתי הרשע מגיח הביתה בתחפושת. הוא מחופש לאבא של הגיבור ונראה בדיוק כמוהו ומדבר כמוהו, אבל לגיבור - ילד בן 11 בערך - יש כוחות שמאפשרים לו להבין שזה לא אבא שלו. עשיתי טעות ולא חיכיתי עד שיהיו בני 11 בערך וכמוני טעו גם הורים רבים אחרים בשבת בבוקר וגררו למופע האימים הזה בני שש ושבע. החיים מזמנים לילדים די הזדמנויות מוצדקות לייבב בפחד, אין צורך להוסיף עליהן פעלולי מחשב קשים.
לכל הכתבות של אריאנה מלמד בערוץ הורים.
