צומת אסד

נראה כי האינטרס הסורי לא השתנה. סוריה מצאה עצמה בבידוד בינלאומי ובין-ערבי, שרק הלך והחריף בחודשים האחרונים. הפסגה הערבית בדמשק הבליטה היטב את הקרע, כאשר מחצית מחברות הליגה ובראשן מצרים, סעודיה וירדן שיגרו נציגים זוטרים. בנוסף, ארמון הנשיאות בדמשק חש כמי שנמצא על הכוונת האמריקנית זה זמן רב, ובצדק. ביקורו האחרון של הנשיא בוש בירושלים ובשארם א-שייח' המחיש זאת היטב ועורר זעם רב באזור.

הנשיא האמריקני חזר על חזונו: מזרח תיכון דמוקרטי ושוחר זכויות אדם, בו יחיו בהרמוניה גם סוריה ואיראן אחרות לחלוטין. עוד לפני הביקור, סוריה חשה מושפלת מאז תקיפת חיל-האוויר הישראלי וההתנקשות בעימאד מורנייה בלב רובע מאובטח בבירתה (העולם עדיין ממתין לממצאי התחקיר הפנימי שערכה על נסיבות החיסול). וכל זאת מבלי שהזכרנו את בית-הדין הבינלאומי לרצח חרירי, שעדיין מרחף מעל ראשו של אסד.

לאור כל אלה, אסד מצא עצמו בסיטואציה בעייתית. אמנם, הברית

 שלו עם טהרן הולכת ומתהדקת, אך מצד שני - הוא מצוי בבידוד פנים-ערבי שלא זכור מימי אביו, ולאחר שתי מתקפות על שטחו. נראה כי לאחר ניהול מגעים חשאיים עם ישראל במשך יותר משנה, די היה לו בנסיבות הללו כדי לבחון בזהירות את כוונותיהן של מצרים, סעודיה וארצות-הברית, וכל זאת מבלי להסתכן יתר על המידה. הוא החליט לשחרר מעט את הלפיתה מלבנון, לאפשר את ההבנות ולממש רווחים בדמות הסכם המיטיב עם חיזבאללה - וגם לצאת לאור עם מגעים לא-מחייבים עם ישראל.

אם התמורה שיקבל לא תמצא חן בעיניו, הוא תמיד יוכל לשוב ולהבעיר את לבנון, או להתכחש למגעים עם ירושלים. הוא תמיד יוכל לטעון שהיה מדובר רק ב"בדיקת נאותות", לא במשא-ומתן של ממש, וכי ישראל הוכיחה שאיננה רצינית. אם התמורה תהיה גדולה מספיק, הוא תמיד יוכל להציג עצמו כמי שסייע להסכם בלבנון - וכמי שניהל מגעים עם ישראל יותר משנה.

זהו המשחק הכפול הקלאסי, אותו מנהל אסד בתקופה האחרונה: מדבר שלום - אך משבח את ה"התנגדות" ומתכונן למלחמה; בודק את טמפרטורת המים במערב - ומחזק את הברית עם איראן. וכל זאת מבלי שהוא נדרש לשלם במטבע קשה, ומבלי שהוא מצטייר כאילו ויתר על משהו. אחרי הכל, לאסד לא הייתה עד כה סיבה אמיתית להכריע בכיוון אחד על חשבון הכיוון השני. למרות האיומים, כל האופציות נשארו פתוחות. שעת ההכרעות בדמשק עדיין רחוקה מאוד.

ובינתיים בירושלים: בין הגולן ליומן