"סליחה, גיברת, אין ילדים רעים"
לילדים קטנים ברור לגמרי שיש טובים ויש רעים. ועוד ברור להם שמי שטוב הוא תמיד טוב כי ככה זה. אריאנה מלמד מציעה להכחיד מהלקסיקון את "נו נו נו, ילד רע!"
"סליחה גיברת," אומר בכורי. "אפשר להסביר לך משוּ"? והגיברת - אם צעירה בגינת המשחקים, שמאחוריה נגרר פעוט בן שלוש וחצי מנוזל ומייבב - עוצרת כשהזאטוט שלי, כולה מטר ועשרים ובן שבע וקצת, פונה אליה כך.
היא כעוסה. כבר מאוחר. ערב חג השבועות לפני שנה, והיא מעיפה מבט סביבה כדי לגלות למי שייך הילד הזר. ואני, יושבת על ספסל ומברישה את כלבתנו, מהנהנת לעברה בלי מילים כדי לאשר שהילד אכן שייך. אז היא מחייכת מין חיוך דידקטי ואומרת בטון גבוה מדי - "כן, חמודי"? והוא מרצין ואומר, "אנ'לא חמודי בכלל. אני בן שבע. ואני צריך ל'גיד לך שעשית טעות."
"כן"? היא אומרת, ובכורי כבר לא חמוד בעיניה כי אם חצוף. ועם זאת היא ממשיכה להקשיב לו, שעה שעוללה שלה מצווח. "את אמרת לו שהוא ילד רע, ואני רציתי רק להסביר לך שאין דבר כזה בכלל בעולם, ילד רע. כל הילדים טובים. גם ילדים של חייזרים אפילו. אמא שלי אמרה והיא יודעת," הוא מוסיף והאוזניים שלי מאדימות. גאה ומותש מנאומו הוא אומר לאם הצעירה, "ביי בינתיים," וחוזר אליי ואל כלבתנו ולוחש באוזנה, "שתדעי מרתה, גם אין כלב רע. כל הכלבים טובים."
ומה היא בסך הכל אמרה לעולל שלה? נו נו נו, ילד רע! כשיתנהג יפה יותר ודאי תלטף את תלתליו המיוזעים ותגיד לו שהוא ילד טוב. וכששוב יניף כמה גרגרי חצץ ויזרוק על חתולה, יהיה רע. וכשיחייך לסבתא - שוב יהיה ילד טוב?
לבני השלוש-ארבע-חמש וחצי ברור לגמרי שיש טובים ויש רעים. ועוד ברור להם שטוב ורע הם קטגוריות אימננטיות. טוב, נו, לא במילים האלה: אמא של שלגיה היא כל הזמן רעה, וככה גם קפטן הוק, ודרקונים, ומפלצות, ודוקטור אגמן מעלילות סוניק, ולעומת זאת ברור שמי שטוב הוא תמיד טוב כי ככה זה, עובדה, גם סופרמן וגם הכלבה לאסי והפיות. אין פיות רעות.
ואני, שואל את עצמו העולל, אני - מה? אם אני רע - איך אני אהיה טוב? והמבוגרים, שאומרים לו שהוא ילד טוב ודקה אחרי זה - כשהתנהגותו אינה עולה בקנה אחד עם ציפיותיהם החברתיות, כשהיא מביכה או מאתגרת או מפחידה אותם - הם שולפים מיד את התיוג המוסרי הכי זמין, הכי שחור-לבן, הכי שקרי בעולם, הם בעצמם מבוגרים מבולבלים.
משום מה הם לא מבחינים בין המעשה הרגעי לבין הנעשה בעומק הנפש פנימה, שם כל ילדי העולם באמת שואפים לטוב, אבל לא תמיד יודעים כיצד מגיעים אליו. פעם, כשמבוגרים האמינו שילדים צריכים להיות עותקים קטנים ויראי שמיים שלהם עצמם, כשילדים התמרדו ונענשו בחבטות על עצם הרצון להתמרד, כשילדים אמורים היו להיות פשטידות כנועות, החלוקה בין ילדים טובים ורעים הייתה חלק מן ה"פדגוגיה השחורה," זו שהמציאה את מקס ומוריץ הנשרפים בתנור על מעלליהם, את יהושע הפרוע, את פינוקיו ואת זכותם של הורים להכות את ילדיהם בכל עת.
אבל יסודות החינוך האיומים האלה, פרי כמה מאות בהיסטוריה המערבית, עדיין מקננים בתוכנו, בגינת המשחקים ליד הבית, בכל פעם שילד מתבשר שהוא "רע". שני ילדיי יודעים היטב כי אין דבר כזה, ילדים רעים. יש ילדים שמתנהגים לא נכון, שמציקים, שמרביצים, שמקללים, שזורקים אבנים, שמשתינים על חתולים, אפילו כאלה שפתחו לחבר שלהם את הראש ברגע קשה של זעם. ומבוגרים חייבים לעזור להם להתנהג נכון יותר, או טוב יותר.
בכורי פשוט ממשיך את ניסיוני להסביר לכמה שיותר מבוגרים את האמת הפשוטה הזאת - ובערב החג, לתדהמתה המוחלטת של האם עם הפעוט המצווח, הרגיש שמחובתו לחלוק עימה מן הידע שלו. אחר כך בעודו מארגן מלחמת ברווזי אמבטיה, שאל אותי אם הוא יכול להיות יותר טוב ממה שהוא.
ודאי, אמרתי. בדיוק בערב החג גם מבוגרים מנסים להיות טובים יותר, והם עושים תיקון. לא, בלי ארגז הכלים שלך. בדרך כלל עם ספר ואחרי ארוחת הערב, כשהיה ממש-ממש-ממש מאוחר, החשכנו את הבית והדלקנו עוד נרות וייצרנו מסתורין ופליאה בקלי קלות, ונטלתי מן המדף את הספר הכחול הקטן שקיבלתי בטירונות וקראתי לו ולה, שהייתה בת חמש וקצת, את עשרת הדיברות. קצת קיצרתי, ויתרתי על הסבר ל"לא תנאף," וזהו, סגרתי את הספר.
שעה ארוכה ישבו שניהם מהופנטים לאור הנרות, ולי נפתחו אז שערי שמיים פרטיים משלי, כי לאמונה שילדים בורכו בטוב צריך להוסיף גם כלים לתרגול הטוב. הספר הכחול הקטן הוא מקום מצוין להתחיל בו. אחר כך נותר רק להמשיך בעבודה קשה, עד שיהיו גדולים, עד שיבחרו לעשות הישר והטוב בעיני אלוהים ואדם, ויידעו שהם יכולים, כי מילדותם - כך הבהירה להם אמא - הטוב מצוי תמיד, לנצח נצחים, בתוכם.
עוד משהו
פסיכולוגיה: אישה חכמה נורא ופסיכולוגית ילדים שאני מוקירה יותר ויותר, אריאלה אדלמן, לימדה אותי שיש שקרים שהם הכי לגיטימיים בעולם בשיחותינו עם ילדים: אתה הכי יפה, הכי מוצלח, הכי מופלא. כי הרי כשאנחנו משקפים להם את עצמם בעינינו, הם מפתחים זהות ודימוי עצמי חיובי מתוך מילותינו ומבטינו. איך "אתה ילד רע" יכול לעזור להם לפתח דימוי שכזה?
פדגוגיה שחורה: קתרינה רוצ'קה, חוקרת חינוך גרמנייה, היא שהמציאה את המונח בספר שכתבה בשנת ,1977 "פדגוגיה שחורה - מקורות להיסטוריה של החינוך הבורגני." באנגלית, הפסיכולוגית אליס מילר קראה לזה "פדגוגיה רעילה," וטענה כי "עונשים חינוכיים" כגון מלקות או תיוג מילולי קשה, פשוט מרעילים את נפש הילד. ואני חושבת שבאמת לא צריך דוקטורט מהרווארד כדי להבין את זה.
כלבים הם תמיד טובים: נו, בעניין הזה בני טועה. ועימו כל הרומנטיקנים חובבי החיות, אלה שידקלמו כי אמסטפים נושכים רק כשבעליהם מלמדים אותם וכו.' האמת היא שכלבים הם חיות טרף שבחרו להתגורר איתנו מתוך אינטרס משותף לנו ולהם, והם מתקיפים לרוב מתוך בהלה או בלבול עמוק, ומדי פעם כשמגיע סיפור כזה לחדשות אנחנו אומרים, "חיה רעה," כאילו באמת יש לבעלי חיים אמות מידה מוסריות וכושר הפשטה אנושי.
