כיף לגדל ילדים בכפר? לא בטוח

לרגע קטן אחד, שאף הונצח בווידיאו, היינו העתק של הפרסומת הזאת. רואים בה שני ילדים רצים בעשב הגבוה שרוח נעימה מערסלת אותו, אחריהם רץ גולדן רטריבר חינני, וברקע אפשר לראות את הבית-של-פיסטוק עם גג הרעפים האדום. אח, פסטורליה. אין, אין כמו לגדל ילדים בכפר.

כשהשלושה חזרו מהריצה, שוב התעוררתי מהחלום. "אמא, בואי מהר‭,"‬ צווח הגדול. "יופי שבר רגל‭"!‬ ואני מיהרתי אל הכלב הצולע. שוב דרדרים. העגולים האלה, הידועים כבולקלעך? כשהם ננעצים בכף רגלו של הולך על ארבע ביתי אין גבול לזעקות השבר שלו. ניסיתם פעם להוציא קוץ מתוך דבלול פרווה של כלב מרובב בוץ כששני ילדים נרגשים גוהרים עליכם אחרי ששכחו להוריד מגפי גומי מטונפים בדיוק כשגמרתם ספונג'ה?

ברוך בואכם לאיכות החיים של הכפר, מקום נהדר לילדים. בכל פעם שהמחשב שלי מזמן לי עוד הדמיה תלת ממדית של הרחבה כפרית גלילית רומנטית ופסטורלית, אני כבר צוחקת. על החלום, על עצמי, על האמונה חסרת הבסיס שדווקא בנוה-טוסקנה-הצעירה או במרום-כוכב-הצפון או בחמדת-מעלה-חרמון הם יגדלו יפה: סמוקי לחיים עם עיניים בורקות, חוקרי טבע בהתהוות, ילדים כמו שילדים צריכים להיות, כמו שהיה פעם.

פעם, אגב, היה ג'יפה, רק שלנוסטלגיה יש דרכים משלה לצבוע את ההווה המדומיין. בפוטושופ של המוח, העיר רעה ומסוכנת והכפר נורא בטוח ושלו ומוגן. לפני שש שנים חטפתי התקף פוטושופ שכזה.

בדיוק באמצע יוני, כשתל אביב נעשתה מרק מהביל שבו פוסעים זומבים מיוזעים שמדי פעם צועקים עליך או צופרים עליך מקופסת רעש על גלגלים, כשהמרפסת התמלאה קקי של עורבים שגנבו את הבונזו של הכלב, כשהבנתי שהמזגן פועל 24 שעות ביממה והמים מגיעים מכד פלסטיק, אמרתי לאיש היקר בחיי – איך קוראים למקום שבו אתה לא יכול לנשום את האוויר ולא לשתות את המים? גיהינום, ענה בלי לחשוב בעודו צופה במשחק של ארסנל. חודש אחרי זה כבר גרתי בגליל.

כמו אדית פיאף, אני לא מצטערת. אפילו לא לרגע. עובדה, כבר יותר משנה לא ירדתי תל אביבה, ואין געגועים. אבל שש שנים בתוך פריים של פרסומת לימדו אותי כמה דברים על ילדים וטבע. הרשו לי בבקשה לחלוק. באמצע כיתה א' של בני, בוקר אחד נקראתי בטון בהול לבית הספר. בחרנו מלכתחילה לגור במקום שבו יש מוסד חינוכי שכזה, ולפיכך יכולתי לראות תוך דקותיים עולל מבוהל שבעורפו פעור חור מבעית בגודלו.

הוא העמיד כיסא על שולחן ועלה עליו. הקונסטרוקציה התפרקה, הוא פתח את הראש. יש לי הכשרה בסיסית של חובשת, אז לא התעלפתי. במקום זה התחלנו לנסוע. קודם, 15 קילומטר לקופת החולים הקרובה. רופא הילדים אכן ניקה את החור הפעור והמדמם כמיטב יכולתו, אבל אמר שהוא לא תופר את זה וצריך חדר מיון.

איפה? נהריה, 35 ק"מ משם. צפת, בערך ‭.40‬ פרפרים, התחננתי. תעשה פרפרים. לא לוקח אחריות, אמר. נסענו לצפת, כי בדרך לנהריה יש פקק קבוע באזור כפר יסיף. 60 קילומטר, 90 דקות עם ילד שמרוב בהלה שתק ושתק גם כשחיבקתי אותו כל הזמן. עשר דקות בחדר מיון בלי המתנה, והראש אוחה. לילד שלום. בנוה-טוסקנה-הצעירה הבתים יצאו מציור של ילדים, מעוטרים בגינות מרהיבות ומבורכים בשקט וציוץ ציפורים,

אבל אין קופת חולים. או בית ספר. לרוב גם אין גן. יומו של ההורה מתחיל בהסעות של הקטנים, שנשארים בפתרונות אחסון מוגנים ומאובזרים, לפעמים במרחק של עשרות קילומטרים ממך. אם יש בית ספר, מה טוב: רק לא ברור שזה המוסד המתאים לילד הספציפי. בחרתם אחר, דווקא בניצני-אירוס-הגלבוע? תשלמו. המועצה לא תאשר לכם הסעות.

ובכלל, תתכוננו להסיע, כי החבר הכי הכי טוב של הילד, זה שחייבים להיפגש איתו אחרי בית ספר כדי לרבוץ יחד מול הטלוויזיה, גר בגבעת-חרצית-ג‭,'‬ חצי שעה מהבית נטו, בלי לקחת בחשבון שבר ענן או נחל מציף בחורף, ושתיים-שלוש תאונות על הכביש - התשתיות בפריפריה זה לא משהו, אתם יודעים. גם הנהגים לא מדהימים. אבל רגע: בינתיים מישהו צריך להישאר עם הקטן. ואם המישהו נאלץ לעבוד עוד ועוד שעות כדי לשלם את המשכנתא של החלום הפסטורלי, מה אז?

אחרי שטרחתם והסעתם וחזרתם, תתכוננו ל"משעמם לי‭,"‬ מפני שבנוה-טוסקנה-השלו אין חוגים, קולנוע, תיאטרון, משחקייה, משטח החלקה על גלגליליות או גן שעשועים מלא מתקנים. כמה זמן אפשר לשבור קליפות של צנוברים על אבן בחצר ולאכול אותם ישר מהעץ? לא כיף. שוב נוסעים.

מחירו של כל חוג הוא טנק דלק לחודש פלוס עלות החוג. זמן הורי, כידוע, לא נמדד בכסף, אז דוחסים לתוך השעה בה הטף מאופסן בחוגיו גם קניות לשבת. אלא שעכשיו חמישי בערב, העם פושט על הסופר, נגמר הכרפס, נגמר הירק, לא יהיה מרק עוף נורמלי, ואני לא מאמינה באבקה.

בנוה-טוסקנה אין מכולת או ירקן. בדרך – עניין של סטייה קלה בת עשרה קילומטרים לכל כיוון - עוברים בכפר הערבי הסמוך והידידותי להפליא, שם מוצאים אפונה טרייה ותורמוסים ושקדים ירוקים נהדרים, אבל איש אינו יודע מהו שורש פטרוזיליה. תבואי שבוע הבא, יהיה, מבטיחים בחן. שכן החיים בכפר לעולם לא מבטיחים שתוצרת הכפר תגיע לכפר וכשהערב יורד על אחוזות מעלה-חרמון או משהו, כולם נסגרים בבתים. גם הכלב. יש תנים, והם מייללים בעוז.

רגע, ומה זה היריות האלה? ציידי חזירים או חתונה בכפר? לאט לאט האוזן לומדת להבחין, והעין מתרגלת למראות מופלאים: קמים בבוקר ופתאום מי מציץ בחלון של הסלון? פרה! "בואי בואי מיצי מיצי‭,"‬ פועה הקטנה בטעות גמורה והגדול הומה, אפשר אותה בבקשה-בבקשה-בבקשה?

קישטה, אני מאיימת. היא לא מתרשמת. צריך אפוא לקרוא לבחורצ'יק מהנוי שיברר של מי היא וישכנע אותה לשוב למעונה. והיה גם החמור המניאק שרדף אחרי הילדים סתם כך והפחיד אותם, ואני רצתי החוצה מהבית ותפסתי איזה קרש ומצאתי את עצמי מאיימת עליו ומקללת ברומנית, מגרבית ויידיש עד שהוא נבהל והם נרגעו.

עם הנחש, לעומת זאת, גילינו שקללות לא עובדות. היה צריך לקרוא לבחורצ'יק מהנגרייה עם הלום-ברזל שיהרוג אותו, אפילו שהתברר שהוא זעמן המטבעות ובכלל לא ארסי. עם כל הכבוד לטבע, נחש על מפתן ביתי זה קצת יותר מדי. עקרבים, עכבישים שעירים, דבורים גדולים וזחלים ענקיים של טוואי התהלוכה הרגתי לבד, לא לפני ששוב טסנו לחדר מיון. הגדול התגלה כאלרגי במיוחד וכל גופו התכסה שלפוחיות מגרדות, ואני בכלל לא ידעתי על קיומה של חיה כזאת. גם הגברת דוקטור במחלקת ילדים לא ידעה. ברוסיה, הסבירה, לא היה.

לעומת זאת, מתקפות נמלים, שממיות בארונות ולהק חומיינים – קטן עלי. הכלב מביא את כל חבריו וידידיו לחרב את הגינה? קטן, קטן. הילדה גוררת הביתה גור תנים פצוע? שום כלום, מה זה בסך הכל, תן קטן, העיקר שהילדים מאושרים נורא.

פגשתי שני ילדים כאלה שעברו לא מזמן להרחבה חדשה ומצויצת. איך בכפר, שאלתי. מגניב, אמרו במלעיל. מה מגניב? קיבלנו פלזמה לכל חדר ומחשב דק ואמא קנתה מקרר הפוך הודיעו. ומה לא מגניב? שיש רק שלוש (ככה בלשונם) חברים בגיל שלנו בכפר, אבל לא נורא, אמא תסיע.