גילרמן בראיון פרידה: אנחנו טובים מרוב העולם
הוא נפגש בברים אפלים עם השגריר הפקיסטני, החליף רשמים עם הסורי, תקף קשות את הצרפתי - וזכה להנהון מהאיראני. בין לבין הפך אורח מבוקש ברשתות הטלוויזיה הגדולות, שם התעמת עם כתבים על סיקור הקסאמים והמלחמה. אחרי חמש שנים וחצי בפסגת הדיפלומטיה העולמית, דני גילרמן נפרד מהאו"ם בראש מורם: "אנחנו מדינה שתורמת לעולם יותר מרוב האחרות"
הוא היה טירון דיפלומטי עם רזומה של נשיא איגוד לשכות המסחר, כששר החוץ שמעון פרס הימר עליו ושיגר אותו בינואר 2003 לייצג את ישראל באו"ם. מצויד בשליטה טובה בשפה האנגלית ובהבנה של כללי המשחק התקשורתיים, נחת דני גילרמן בניו-יורק כנעלם גדול. בשבוע הבא הוא יחתום חמש שנים וחצי כשגריר, נרדף עד הרגע האחרון על-ידי התקשורת האמריקנית.
גילרמן נחשב "איש של אנשים", של מחוות קטנות וצחוקים. את קסמו האישי הפעיל על לא מעט שגרירים, כולל של מדינות שאין להן יחסים עם ישראל - ואפילו של מדינות עוינות. היעד הראשון שלו היה השגריר הפקיסטני באו"ם, מוניר אכרם - קשר שהניב בסופו של דבר מפגש פומבי של שרי החוץ. "השגריר הפקיסטני היה מאוד מקורב למושארף", הוא נזכר בראיון פרידה מיוחד ל-ynet. "הפגישות הראשונות שלנו היו בברים אפלים ובחדרי מלון נסתרים. הוא מאוד חשש שזה יתגלה. לימים פרצה הידידות החוצה. הוא היה אצלנו בבית ואנחנו ביקרנו אצלם, יצאנו יחד לבלות. זה הפך לידידות אמיתית". בימים שבהם בנזיר בוטו נחשבה לראש הממשלה הבאה - חודש לפני ההתנקשות בחייה - היא ביקשה להיפגש עם גילרמן. "הפגישה ארכה שלוש שעות, שבמהלכן נבחנו יחסי ישראל-פקיסטן בצורה מאוד מעניינת", הוא מגלה.
על מפגשים ומגעים שונים שקיים במסדרונות הדיפלומטיה העולמית, גילרמן מסרב עדיין לדבר. בגלוי הוא יכול לספר על מערכות יחסים, שפיתח עם עמיתיו מעומאן, מרוקו וקטאר. יחסיו עם
"הוא יודע בדיוק מי אני", אומר גילרמן. "השיחה בינינו הייתה קצרה ותרבותית. הוא הודה לי על המחווה. אני לא פוסל 'דיפלומטיית שירותים', אבל זה היה לעיני המצלמות. אחר-כך נכנסנו לחדר הצמוד למועצת הביטחון. שיחה קצרה, שחשבתי שאולי תוביל למשהו, לאיזה דיאלוג. זה לא קרה. שגרירים כמו הסורי, האיראני והלובי לא אומרים לי 'שלום', לא בגלל שהם לא רוצים - הם פוחדים. אני אמרתי שלום לכולם. לא יצאתי מעורי שילחצו לי את היד. השלושה במפגין חוששים, לכן לא קרה כלום".
"ניסינו להביא את המדבור והחקלאות" (צילום: רויטרס)
גם עם השגריר האיראני נזכר גילרמן בניסיון מעניין: "כסגן נשיא העצרת, הייתי חבר בוועדה הכללית, ושם, בגלל האל"ף-בי"ת, האיראני מצא את עצמו יושב לידי. שם היה לפחות הנהון בראש, אבל לא מעבר לזה. זה היה השגריר האיראני הקודם, ג'וואד זריף - איש מתון יחסית, חביב, ששפת גופו שידרה שהוא 'מת' לעשות משהו. אם היה יכול, היה פותח בדיאלוג".
עימות בסי-אן-אן
בעבודה מול התקשורת הזרה, נתקל גילרמן באדישות מצד רשתות הטלוויזיה, המסרבות לראיין נציגים ישראלים על ירי קסאמים לעבר שדרות. "יש מפיקים שאומרים לנו בציניות, שאם יש פחות מעשרים הרוגים - אין טעם לצלצל אליהם". בראיונות הוא מנסה לשמור על קור רוח ושולט היטב בחומר, אבל במלחמת לבנון היו לו עימותים עם המראיינים.
"ישבה מולי כתבת בסי-אן-אן שהאשימה אותנו שהרגנו מאות לבנונים, בהם עשרות ילדים - בעוד שלנו נהרגו 54 חיילים. עניתי לה: 'את ממש גורמת לי להתבייש ולהתנצל בפנייך,
בדיונים עצמם, השגריר מצא עצמו לא פעם חורג מכללי הדיפלומטיה, בעיקר נוכח מה שזיהה כהטפות מוסר מתחסדות. כך אירע למשל במקרה של שגריר צרפת, שאף ספג פגיעה לקריירה. "פריז תמכה בגינוי ישראל על תגובה צבאית לירי קסאמים", משחזר גילרמן. "אני שאלתי, מה היו עושים אילו ירו מעבר לגבול על ליון - האם היו מגיבים בפרחים? האשמתי את צרפת בכך שתמיכה בהצעה היא בעצם הנחת פרחים על קברי הקורבנות הבאים. התברר שהשגריר דאז, דה לה סבלייה פעל במידה רבה על דעת עצמו, בניגוד להנחיות משרד החוץ שלו. העובדה שתקפתי את ארצו בעצרת האו"ם הגיעה לעמודים ראשונים בלה-מונד ובלה-פיגרו, כולל ראיון איתי".
חרף התסכול הרב, שחשים הנציגים הישראלים במסדרונות האו"ם, גילרמן אומר שהוא הסתובב שם בראש מורם וגב זקוף. "אני יודע שאני מייצג מדינה שהיא הרבה יותר טובה ממרבית החברות באו"ם. מדינה שתורמת לעולם, לא רק לעצמה, יותר מרוב האחרות. לכן היה חשוב לנו להביא לאו"ם ידע ישראלי בתחומים כמו מדבור וחקלאות, ולא להיות משלחת שעוסקת רק בנושא הסכסוך".
עם הפנים לעסקים
ההצגות שלו במועצת הביטחון במהלך מלחמת לבנון השנייה היו מהטובות שראה הארגון הזה בשנים האחרונות, ויש שהעירו כי הוא העיר את המוסד מהשעמום שפקד אותו. השגריר האמריקני לשעבר באו"ם ג'ון בולטון כתב בספרו "כניעה אינה אופציה", ששגריר טנזניה לחש לו באחד הדיונים, שהוא לא מבין למה הערבים מבקשים שוב ושוב דיונים דחופים נגד ישראל - ונותנים במה לגילרמן.
דני גילרמן וקרנית גולדווסר (צילום: רויטרס)
בהופעותיו בשדרה הראשונה של מנהטן הוא הפגין לפעמים יכולת משחק, מהסוג שרואים בדרך כלל בברודווי. טוקבקיסטים בארץ כבר סימנו אותו כראש הממשלה הבא, טוקבקיסטיות ביקשו שיעשה להן ילד. "גם לעשות נכד זאת אפשרות", מתלוצץ גילרמן בן ה-64, ומיד ומרצין: "זה מאוד מחמיא לי ואני שמח לראות פרגון כזה, שהוא די נדיר אצלנו".
אבל דני גילרמן יודע יותר טוב מכל אחד אחר, מה הוא כן ומה הוא לא.
הוא לא ירוץ לראשות עיריית תל-אביב כדי לפנות לתושבים את האשפה. הוא גם לא ישחית את זמנו בחתונות וטקסי בר-מצווה של חברי מרכז, כדי שאולי בקצה הדרך הסיזיפית הזו יידחק לאיזה תפקיד זוטר בממשלה זמנית. דני גילרמן חוזר לעסקים.
"החלטתי לא ללכת לפוליטיקה, לא כי אני חושב שזה לא חשוב", הוא מבהיר, "בפוליטיקה נקבעים גורלות. אבל לצערי, ניסיון השנים האחרונות, עם אנשים טובים שבאו מבחוץ וחשבו שהם יכולים לתרום - הוא לא ניסיון מלבב. החלטתי בשלב זה ללכת לעסקים, כי זה התחום שממנו אני בא", מתנסח השגריר הפורש, מבלי לסגור אופציות עתידיות.
לפנייה לכתב/ת 
