עשרה ילדים לא יכולים לטפל באבא אחד

כולנו עסוקים בלהעסיק את הילדים. רבבות הורים מתרוצצים בימים טרופים אלו בין הבית לקניון, ובין הבריכה לים.

כולנו רוצים ליהנות עם הילדים, שיהיה להם כיף וטוב, שיגדלו בריאים ושמחים, שלא יחסר להם כלום - מסיכת ראש אופנתית ועד לשרוך הנעל המתאימה. אנחנו מבשלים להם אוכל מזין, מטפחים אותם ואת הסביבה הביתית שלהם, מעניקים להם שעות איכות, שומעים אותם, מרפדים אותם פיזית ונפשית, ורוצים בשבילם את הטוב ביותר.

כולנו באותה סירה?

אנחנו שוכחים את הצד השני של המטבע, חשבתי לעצמי בעגמומיות כשחזרתי עם הילדים מהפארק הביתה, בערבו של יום החופשה.

"מלי, אני מתמוטטת!" את המשפט השחוק הזה שמעתי מפיה של אלישבע אותה פגשתי בפארק. עיגולים שחורים סביב עיניה, וקווי דיכאון חורשים את לחייה.

"נו, את לא ההורה היחיד שבוכה לי על החופש הגדול", ניסיתי לעודד את רוחה. "כולנו נמצאים באותה סירה, משיטים אותה, נחבטים מצד לצד. נשרוד כמו תמיד. את יודעת מה, אני מנסה לראות את הטוב שבדבר, ליהנות עד כמה שאפשר עם הילדים נטולי עול הלימודים ו..."

"לא, מלי, זה בכלל לא זה. הלוואי והייתי ממוטטת בגלל החופש הגדול, הלוואי", היא נאנחה.

"קרה משהו?" נחרדתי, ותוך כדי נדנדתי קלות את שירה.

"זה לא הילדים. זה אבא שלי", פלטה ועיניה התלחלחו, מסיבה מבטה מילדתה.

"אבא שלך?"

"כן, אבא שלי חולה סוכרת. מצבו התדרדר מאוד בחודשיים האחרונים. הוא הפך לסיעודי, וכל המשפחה מתפרקת. אנחנו עורכים תורניות, נמצאים איתו, הולכים לרופאים, עוזרים לו בבית... את מבינה אותי?"

רוצים להחזיר לו

לרגע כאילו נעלמו הנדנדות מנגד עיני, צהלות הילדים נשמעו רחוקות. גיל הזהב מתברר שכשמו כן הוא. צריך הרבה זהב כדי לעמוד בהוצאות.

"חשבת שלהעסיק ילדים בחופש זאת הוצאה כלכלית יוצאת דופן? נסי לטפל באבא אחד! אבא אחד שעבד כל החיים שלו בבית ובחוץ למען המשפחה שלו וכולנו רוצים להחזיר לו, אבל מתברר שגם שלושה ילדים שעובדים ומרוויחים משכורת ממוצעת במשק, לא יכולים לעמוד יחד בהוצאה הכלכלית... וזה כואב לנו! אבא שלנו שהשקיע בנו ובנה אותנו כל החיים".

אלישבע פרשה בפני את מסכת הכאב שהיא עוברת: "כולנו מטופלים במשפחות. אבא שלי אינו מעוניין שאנחנו נטפל בו. מטפל או מטפלת עולים עשרות שקלים לשעה, והוא חייב טיפול צמוד של 24 שעות ביממה. אנחנו שלושה אחים שלא עומדים בנטל מבחינה פיזית. בנוסף, אין לנו כסף לעמוד בנטל. מה שהמדינה נותנת דרך הביטוח הלאומי והפנסיה העלובה של אבא שלי, מספיק בקושי לתרופות ולתשלום חלק מהחשבונות. כל נסיעה לבית החולים, כל ביקור פרטי של אחות שתעשה לו בדיקת דם. אנחנו רוצים להעניק לו את הטוב ביותר ואין באפשרותנו".

אל תשליכני

אלישבע לא מבקשת ממני עצות. היא רק מציגה את הכאב שלה. המצפון לא נותן להם להשליך אותו לבית אבות ציבורי, כי היא והאחים שלה טוענים שראו שם מחזות קשים של הזנחה (מבלי לפגוע ומבלי להכליל, חלילה, כמובן) ואינם מסוגלים לממן בית אבות סיעודי פרטי מבחינה כלכלית.

האימרה הידועה שגידלה זקן ארוך גורסת: אבא אחד יכול לגדל עשרה ילדים, ועשרה ילדים אינם יכולים לגדל אבא אחד. עד כמה שזה נשמע מופרך, זה נכון.

לא ידעתי מה לענות לאלישבע. רק הבטתי בילדים שלה ושלי שמסתובבים ומשחקים חסרי עול,

"את יודעת מה אני מתפללת כשאני מסתכלת על הילדים שלנו?" אלישבע קראה את מחשבות ליבי.

"אני מתפללת", היא אמרה בקול רם, "מתפללת שהילדים שלי לא יצטרכו לטפל בי. שתהיה לי זיקנה בכבוד, בלי ילדים הטורחים סביבי ומתייגעים ודואגים פיזית וכלכלית".

דוד המלך היה חכם מאיתנו וכבר טבע את הפסוק: "אל תשליכני לעת זקנה". נראה שכל מילה נוספת על דבריו – מיותרת!

• מלי גרין, סופרת ועיתונאית. נשואה פלוס תשעה.
  

• לכל הטורים של מלי גרין