טיפול זוגי, כמו סקס, אי אפשר בכוח
טיפול זוגי הוא אמצעי מצוין לפיתרון קונפליקטים בין בני הזוג, אבל איך מתמודדים כשצד אחד אינו נרתם לתהליך? מהן הסיבות שאנשים, גברים ונשים, חוששים לפנות לטיפול זוגי או אישי, ואיך בכל זאת ניתן לשכנע בן זוג סרבן. אולי בכלל אפשר ללכת לבד?
כשאחד מבני הזוג מחליט שכדאי לפנות לטיפול זוגי, לא תמיד הצד השני מסכים לכך. נוצר קונפליקט חדש - לפנות או לא? אפשר לסמוך על מטפל, או שזה חסר טעם? הרבה פעמים הוויכוח לגבי הטיפול נכנס לרשימת הנושאים שעליהם יש מאבק כוחות או חוסר הסכמה, ואפילו עשוי להחריף את המשבר.
קודם כל, כדאי להפריך מיתוס - לא רק הגברים הם הסרבנים. גם נשים מסרבות לא פעם להגיע לטיפול, מתוך חששות או מתוך חוסר אמון ותקווה. לכן השאלה נכונה לשני המינים.
כדאי לחשוב מדוע אנשים מסרבים. לא להילחם בהם, אלא קודם כל לנסות להבין. יש כמה אפשרויות מדוע בני אדם לא מוכנים לפנות לטיפול פסיכולוגי, בין אם זה אישי או זוגי:
פחד - הפחד שאגלה משהו על עצמי, הפחד מחשיפה - מה יגלו עלי? מה יראו לי? הפחד משינוי, שמא הטיפול יהפוך אותי לאדם אחר. פחדים שונים, חלקם עם בסיס וחלקם דמיוניים, נקשרו במהלך השנים לטיפול פסיכולוגי. יש אנשים שחוששים שהמטפל ישפיע עליהם יותר מדי, שיפתחו תלות וכדומה. בדיאלוג עם בן הזוג כדאי לתת כבוד לפחדיו, לנסות להרגיע אותו או להציע לו שיברר עם המטפל/ת האם יש ממש בחששות.
בושה - רגש עמוק ובולם. הבושה היא סוג של פחד אך יותר ספציפי, זהו החשש לעמוד נלעג וחשוף מול הזולת. לחשוף דברים מביכים, פרטיים, על עצמי או על הקשר שלי.
שיקולים כספיים - טיפול פסיכולוגי הוא תהליך יקר, ויש הרבה אנשים שמתקשים לראות זאת כהוצאה כדאית ולגיטימית. אמנם, בדרך כלל ההוצאה הכספית "משתלמת" כי שיפור במצב הנפשי מאפשר לעבוד ולהתפרנס טוב יותר, ובכלל, תורם לאיכות החיים.
אם השיקול הוא כספי, אפשר להרגיע את בן הזוג על ידי תכנון התקציב, חיפוש תחומים בהם אפשר לחסוך ולקצץ כדי לממן את הטיפול. אפשרות אחרת היא למצוא טיפול מוזל, כמו התחנות לטיפול משפחתי או מטפלים דרך קופת חולים וכדומה. יש הרבה אפשרויות לטיפול מוזל ולעתים חינמי, באיכות טובה.
נקמנות - בלהט המאבקים הזוגיים, לפעמים בן הזוג מתעקש "סתם כך", כדי להרגיז, כדי לנקום, או פשוט, כי הוא רגיל לרצות ולעשות את ההפך.
ומן הסתם יש גם מניעים נוספים.
לחפש נקודות של הסכמה והזדהות
תהליך הפנייה לטיפול הוא תהליך שלוקח זמן ומותר להסס ולהתלבט בו. אז מה אפשר לעשות בכל זאת:
לשמוע ברצינות את הנימוקים של בן הזוג נגד הטיפול, לחפש נקודות של הסכמה והזדהות. למשל "אני מאוד מבינה שאתה פוחד שהטיפול יוביל אותנו לגירושים. גם אני פוחדת. אבל זה תלוי בנו". או "אני יודע שזה יקר, גם אותי זה מרגיז, אבל אם זה יגרום לנו להרגיש טוב ביחד ואם זה ייתן לנו שקט וביטחון במשפחה, אולי זה שווה?" וכדומה. להביע הבנה ולא להילחם בעמדת השני, אלא לנסות להסביר ולשכנע.
דבר אחר, אפשר לפנות לבד. פגישה או שתיים אצל מטפל/ת זוגית יכולות לעזור לך לגבש "אסטרטגיה" כיצד לפעול, כיצד להבין את ההתנגדות של בן הזוג. לפעמים גם עצם העובדה שפנית עשויה לעודד את הצד השני. לפעמים אפשר לעשות טיפול שלם בפגישות אישיות, יש בני זוג שסקרנים מאוד לשמוע מה היה בפגישות, וכך הפגישות האישיות הופכות בעצם ל"זוגיות", כשהצד שהולך לטיפול מתווך בין התובנות שהשיג לבין בן הזוג השני.
ניתן לתת לבן הזוג חומרים לקרוא, מהאינטרנט, מספרים וז'ורנלים, שיקבל תמונה ברורה יותר על מהות הטיפול. אולי אם
יידע כיצד זה נראה ומרגיש, יחשוש פחות.
למשל, יש תוכנית ששודרה בערוץ 8 עם תיעוד של שלושה טיפולים זוגיים "אמיתיים". תוכנית זו משקפת בצורה די מציאותית את מה שקורה בטיפול, אם כי באופן קצת מזורז. אפשר לצפות יחד בתוכנית כזו או אחרת כדי להקטין את אי הוודאות לגבי הטיפול הזוגי ואופן התנהלותו.
בכל אופן, חשוב לדעת - טיפול פסיכולוגי, כמו סקס, אי אפשר בכוח. אין טעם בטיפול עם אדם שנגרר אליו ללא רצון וללא שום נכונות. רק במקרים קיצוניים, ניתן להשתמש באולטימטום ולאיים "או טיפול או רבנות!" אבל נשק "יום הדין" מסוג זה עדיף לשמור למצבים קיצוניים באמת, בהם יש הרגשה שאי אפשר להמשיך הלאה.
- עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת אישית וזוגית, מרצה ומדריכה. ניתן לשלוח באימייל
שאלות, ותשובות נבחרות יתפרסמו בטשטוש הפרטים המזהים. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית על הפניות.