טבבויה אימפטיגינוסה

• בחרו כאן את הסיפור המנצח של "אגדתא"
  

כדי לגדל דקל לגובה של מטר וחצי, נחוצות ארבע שנים. עשר שנים צריך אלון כדי לגדול לגובה אדם, וגם צריך לזבל היטב, כי האלון, מה לעשות, אוהב יותר סלעים מאשר חולות. לבמבוק כמעט הכי קל לגדול כאן, תוקעים ייחורים באדמה והם צומחים מהר. ולשיטה, אין צורך בזמן, רק אדמה היא צריכה, לא יותר, וכבר היא משתלטת על כל הסביבה.

"נטו", מבקשת אימא מבעל המשתלה של נצר, בכל פעם כשאנחנו נוסעים לשם. "כמו בפינלנד" היא מוסיפה. בעל המשתלה תמיד אומר: "אני לא מכיר עץ כזה, שרה. אני צריך את השם הלטיני". ורעואל, הגנן האקולוגי, עושה פרצופים מאחורי הגב.

אחרי הרבה שנים אימא מצאה את ה"נטו" - עץ עם פריחה כתומה ועלים ארוכים-ארוכים. אימא מחאה כף בשמחה: "נטו". בעל המשתלה אמר: "טבבויה אימפטיגנוסיה", החליף מבט עם רעואל והדגיש: "מאמריקה".

אימא הניפה את ידיה, וחזרה על דבריו במבטא שלה: "טבבויה אימיגינוסיה". אני תיקנתי: "אימפטיגיניוסה". ובפעם הראשונה, רעואל הסתכל עלי. "אף אחד לא מצליח לגדל אותו", הזהיר. "הרוחות לא טובות לו. הן פוצעות את הקליפה". ובעל המשתלה הוסיף: "אני נותן לו שנה". אבל אימא חיבקה את הטבבויה באושר, ואמרה: "אצלי היא תגדל, כמו בפינלנד".

אימא נולדה בפינלנד. היא גיורת, גויה לשעבר. היא גדלה בכפר קטן, שנראה כמו באגדות: היו בו אווזים, ואחו גדול מאחורי הבית, גם חזירים היו, אבל את התמונות האלו אימא לא שמרה. פרות הסתובבו שם, באחו, לא כמו בקטיף, שפה הן ברפת מסודרת. עכשיו מעבירים מכאן את החולבות.

לפעמים, כשראובן היה חוזר מהצבא, והיה רוצה לעשות רושם על דנית, הוא היה מעביר את התמונות שנשארו בין כולנו. בתמונות ראינו את אימא הגויה במעיל פרווה על דשא גדול, דומה לשלנו, אבל בכל זאת שונה. כבר בתמונה אפשר היה להרגיש שהוא רך יותר ולא דוקר כשיושבים עליו. בקצה הדשא, עומד עץ רחב עלים. "זה הנטו", אימא הייתה מספרת, "העץ הכי עתיק שלנו, עוד מימי סבא רבא שלי".

פעם אחת דנית אמרה (כי אולי יום אחד היא וראובן יתחתנו): "רואים שהעץ הזה עצוב". ראובן חייך, ואני אמרתי: "עץ לא יכול להיות עצוב ,מה פתאום".

היום שמצאנו את הנטו היה בדיוק לפני חמש שנים, ואני זוכר את זה. היה אז פיגוע, הראשון אחרי הרבה שנים - טל גרוס, המורה להתעמלות נדקרה במחסום. באותו ערב, בפעם הראשונה, אימא קיבלה טלפון מההורים שלה בפינלנד. היא הסתגרה בחדר. ניסיתי להקשיב: אבל אימא דיברה בפינית, ואמרה בלי סוף נטו.

עמדתי מול המראה ואמרתי: טבבויה אימפטיגנוסיה. והפנים שלי נראו לי אפריקניות פתאום. אחרי שעתיים, אולי, אימא יצאה, בפנים אדומות. היא הייתה עצובה. השיער שלה היה פרוע על הכתפיים, והיא הייתה דומה, פתאום, לרועת האווזים מן התמונות.

עד אז, ההורים של אימא לא דיברו איתה. אימא אמרה שזה בגלל השיחות היקרות. אבל אני יודע שההורים שלה כעסו שעזבה את מריה והתחתנה עם יהודי. אבא הכיר אותה באשקלון, הוא עבד בבית החולים והיא הייתה מתנדבת, ועדיין קראו לה אווה. הם התחתנו, ומאז היא שרה.

באותו הערב, אחרי הארוחה, ישבתי בחדר והסתכלתי באטלס. לפינלנד היה גבול עם נורבגיה ושוודיה והים הבלטי, שזה לא אומר לי כלום, אבל במזרח ראיתי שגם רוסיה קרובה מאוד. שמחתי. דודה רותי בשליחות בסנט פטרבורג. עשיתי חישובים, והחלטתי להפתיע את אימא ולחסוך כסף לכרטיס טיסה לפינלנד.

אמא אהבה את הטבבויה-נטו. וכנראה שלטבבויה הייתה נשמה של נטו, כי אחרת איך אפשר להסביר שאצל אימא זה הצליח ואצל זגורי לא? קודם כל בנינו סוללת חול מסביב לטבבויה. אחר כך אימא דישנה את האדמה בזבל סוסים, ותפרה רשת גדולה כדי להגן על הטבבויה מרוח וממזיקים.

פעם בשבוע הייתי משקה את הטבבויה במי קרח וסוכר. הטבבויה גדלה לאט, אפילו יותר מהאלון. ויום אחד רעואל, הגנן עם השפם, עבר ליד הבית באוטו הישן שלו, הוא הוציא את הראש ושאל: "נו עדיין חיה?". אימא הצביעה על הטבבויה ותיקנה: "הוא חי". רעואל חייך, אבל ראו עליו שהוא לא מרוצה.

בקטיף יש אנשים מכל מיני סוגים. המורה קוראת לזה קיבוץ גלויות. יש רוסים, ויש את בני המנשה, יש אנגלים, מרוקאים, טוניסאים, פולנים, תימנים, ורק משפחה פינית אחת. פעם אוריה שאלה אם אני גוי. אמרתי: "מה פתאום". אוריה הצביעה על האשוח שאימא שתלה - "אבא שלי אמר לאימא שזה עץ רע, גוי, שבגללו הרגו יהודים בגלות".

כשסיפרתי לאימא על הדברים של אוריה היא כעסה: "שטויות. עצים לא רעים. רק אנשים שדוחפים אף שלהם". אבא ליטף לה את השיער ונאנח, כמו בכל פעם כשאין לו מה להגיד. אבל עכשיו, במיוחד אחרי שהאשוח מת, אף אחד לא כעס על הנטו. רק תיקנו אותה כל הזמן. ואני מול המראה התחפשתי שוב לאפריקני: טבבויה אימפטיגנוסיה.

כשהתעוררתי שמעתי את אימא ואבא מדברים: "אני לא עוזבת", אימא אמרה. "לא עזבתי ארץ שלי בשביל לברוח מכאן. אני נשארת פה". שפשפתי את העיניים. עדיין הרגשתי מחנק בצוואר. אבא אמר: "לפעמים, שרה, צריך להתפשר, לפחות נחתום". "שום חתימה", הודיעה אימא. "אני לא מאמינה להם". 

אחרי חמש שנים, הטבבויה הייתה גבוהה מספיק. אבא הרכיב את הנדנדה שבנה במיוחד. אימא לא הפסיקה לצלם את העץ, וסוף סוף אפשר היה להסיר את הרשת. אני ואימא טיפסנו על העץ. בקטיף, כל הנשים הולכות עם כיסוי ראש, חוץ מדליה מהמכולת. גם אימא. אבל ביום הזה, היא עלתה בלי מטפחת, והשיער שלה עף ברוח והתבלבל לי עם העלים של הטבבויה.

אני אוהב מספרים, למרות שבאסיפת ההורים האחרונה ,שהייתה לפני המשאל עם, המורה אמרה בפירוש לאימא שאני חלש בחשבון, אבל טוב בהבעה ושיש לי דמיון. אני לא חושב שזה נכון. אני לא מכפיל ולא מחלק, אבל אני סופר ומחבר כמו כלום. כשיש שיעור ארוך במיוחד, אני מתופף על השולחן בקצב של אחד לארבע, ובלב סופר לאט, עד שנטע מאחור, מתעצבנת, ואומרת לי להפסיק.

בכל אופן, אחרי המשאל עם, היינו ממש שמחים, חוץ מאמא שאמרה שזה לא משנה, אריק רוצה להעיף אותנו מפה. לקחתי מחברת, וחיברתי את סך כל השנים של העצים שכבר גדלו. כתבתי גם את הצמחים הקטנים. עם החד-שנתיים לא ידעתי מה לעשות, אז ספרתי אותם בתור חודש - בכל זאת הם פורחים פעם בשנה. חיברתי והגעתי למאה שנים, שזה בממוצע יותר מחיי אדם אחד, למרות שקראתי שיש אנשים שחיו עד מאה ועשר. אחר כך ספרתי כמה כסף חסכתי. כבר היו לי שלוש מאות שלושים ושניים שקלים. החזרתי את הקופה למקום.

אחר כך התברר שאמא צדקה, ולשרון לא אכפת, באמת היינו צריכים לעזוב. ביום האחרון לקחתי את הקופה שלי ושמתי בבור ליד המרתף שלנו. זכרתי שאבא הסביר לי פעם שאם שמים כסף בצד אז הוא מתנפח. לא הצלחתי לחסוך לכרטיס טיסה, אבל כשנחזור הכסף יצטבר.

לקחתי את המחברת, והסתכלתי ברשימה של הצמחים ובזמן שלקח להם לגדול. בהתחלה עמדתי על גג בית הכנסת, תמיד זה הרגיז את אימא שהיינו קרובים אליו, כי בשבתות קידוש יש הרבה רעש, אבל עכשיו שמחתי שהוא קרוב.

הייתי לבד. רוב האנשים כבר היו על האוטובוסים, אבל אחרי שאימא הלכה הצלחתי לחמוק מהאוטובוס של הילדים. בין הבית שלנו לבית של זגורי היה טרקטור צהוב , ועל הכף הייתה לו מדבקה עם דגל ישראל. לא הצלחתי לראות את הנהג. קצין הגיע ואמר משהו לנהג הטרקטור. גם עכשיו לא הצלחתי לראות אותו.

הטרקטור התקדם לעבר הבית שלנו. כיוונתי את השעון, וספרתי בלב לאט. לטרקטור לקח שש דקות להפוך את הבית, אני הגעתי עד ארבע מאות. הוא לא פורר אותו לחתיכות, הסלון היה עכשיו על הרצפה.

ואז, אז הוא התקדם אל הגינה. לקח לו שתיים וחצי דקות להרוס את הפרחים, והעצים, הבמבוק והשיטה, לי זה לקח עד מאה חמישים. בשתיים וחצי דקות הוא הרס מאה שנים פחות הטבבויה - שנשארה.

קצת סיקרן אותי לראות אם הטבבויה-נטו תמות סוף סוף, ונזכרתי ברעואל, וראיתי שהטבבויה מתכופפת קצת כאילו היא מתכוננת חזק חזק לטרקטור, אחר כך ראיתי את הכף הענקית מגיעה אליה. עזבתי את הגג של בית הכנסת ורצתי אליה. 

אישה לבושה בחולצה כתומה במטפחת כתומה ובשרוואל שחור קפצה מהאוטובוס. היא לא בדיוק קפצה, היו במסדרון האוטובוס עוד אנשים עומדים בדוחק, אבל בחום שכזה מי זוכר, ומי מתקטנן. האישה צעקה: בנימין, ורצה על האבנים של וולדמן, שפעם היו בריכה לזכר. היא שעטה על חתיכות הדשא של זגורי שתמיד היו כועסים על מי שדרך על הדשא. רטובה מזיעה היא נחתה לפני הכף הגדולה.

אפילו הקלישאות לא התגייסו לטובתם, והן היו יכולות להתאמץ גם בחום של אוגוסט, מה יש, כבר לא היו מקרים בהיסטוריה שגשם התחיל לרדת בגלל החמסין? פה בגוש פינקו את הקלישאות: פה ייסדו את נחלת אבותינו, את סלע קיומנו, פה שמרו על ילדי שדרות מקסאמים, פה לא נתנו לטרור רוח גבית, אז אי-אפשר היה לגמול בגשם דק? לחמול ברוח? לא. השמיים לא בכו, רק הגירו חום, כאילו היו מפלט ענק.

לרגע, אפשר היה לחשוב שמדובר בפאטה-מורגנה: כף גדולה מול ילד קטן ואישה גבוהה מאוד. שרה נחתה לפני הכף הגדולה. חלון הטרקטור היה בנוי בצורה כזו שאי אפשר לראות את פני הנהג.

תחושת הפאטה-מורגנה מתפוגגת, ונשארת מציאות מזוותת: באמת יש אישה עם ילד מול כף טרקטור ונהג לא מזוהה. בנימין שלי, אומרת שרה, המבטא הפיני מודגש מאי פעם, בוא אלי. בנימין מושך בכתפיו. עיניו תקועות ברצפה, ממה שהיה

רצפה, ובידו מחברת קטנה. בוא בנימין, אומרת שרה ומושכת בידיו. זה מסוכן, לא טוב להסתכל.

לראשונה, הנהג יוצא מהטרקטור. הוא נמוך מאוד, אבל מצחו גבוה, ועליו מצלה מצחייה, עם מדבקת שוטר. הוא אומר: קדימה, אין לי את כל היום. בנימין ממלמל "מאה שנים" ושרה מביטה בו בתימהון.

אוטובוסים הונעו ונסעו. הנהג של הטרקטור כמו התאדה. ותחת השמש החזקה, זאת שאצלה אין חדש, ישבו אימא ובן על פסיפס של חול ושברי בתים, עצים שבורים מסביבם, חלקי דלתות וחלונות, שבורים גס, כאילו יהיה אפשר, עוד מעט, לחבר אותם שוב, ושניהם, האימא והבן, חופרים בעדינות מסביב לטבבויה אימפטיגינוסיה.

סיפורי אגדתא:

• רשם הפטנטים
• הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד
• קונכיה
• ובתורתו יהגה