ואלו הזוכים הגדולים של "אגדתא"

שלושה שופטים, יותר מ-200 סיפורים, כ-1,000 מצביעים. תחרות "אגדתא" של ynet ובני עקיבא הגיעה הבוקר (יום ד') לסיומה. מבין חמשת הסיפורים שבחר צוות השופטים - אריאנה מלמד, אמונה אלון ומיכאל שיינפלד - הכתרתם אתם הגולשים את המנצחים הגדולים, או יותר נכון: את המנצחות הגדולות.

• במקום הראשון: "רשם הפטנטים", מאת דורית ברזילי, שזכה ב-27.5 אחוז מהקולות.
  

• במקום השני: "טבבויה אימפטיגנוסה", מאת גלית דהן-קרליבך, שזכה ב-24 אחוז מהקולות. 
  

שתי הכותבות זכו במלגה לסדנה לכתיבה בספריית בית אריאלה שבתל-אביב. הבוקר שוחח ynet עם שתי המנצחות, ואתם מוזמנים להכיר אותן קצת יותר מקרוב:

דורית מחפשת את הפן האנושי

דורית ברזילי היא תושבת יקנעם בת 39, אלמנה ואם לשלושה המגדירה את עצמה כ"מסורתית". ברזילי היא סופרת ילדים ועוסקת בעריכה ובכתיבה, ובמקביל לומדת תיאטרון באוניברסיטת תל-אביב. ב-2006 הוצג ב"צוותא" מחזה שחיברה. 

"הסיפור 'רשם הפטנטים' הוא לא ביוגרפי או אוטוביוגרפי", היא מבהירה בשיחה עם ynet. "זה סיפור שמתאר את הפער של ילד שמריח, מגשש, רואה, חי נושם דברים שאינם תקינים להבנתו, אבל לא ממש יודע לשים את האצבע על הבעיה. יש תחושה של אימה בסיפור, שהמקור שלה בפערים בפרשנות ובהגדרה של המציאות".

ברזילי מעידה כי רבים מהטקסטים שהיא כותבת עוסקים בדיכוי שבמערכות יחסים, אם הן בין עובד למעביד, ילד להורה או בין בני זוג. 

"העניין היהודי הוא אמנם לא מוקד הסיפור, אך המטען הגנטי שבבסיסו בולט", אומרת ברזילי על הפן היהודי ביצירה. "הילד המספר חי בעולם יהודי, והפניות שלו לאלוהים הן למעשה תפילות - נכסי צאן ברזל - שהוא משנה כפי צורכו. אפשר לראות את הברכיים היהודיות שעליהן הוא - ואני - גדלנו.

"מה שבעיקר חשוב בסיפור הוא הפן האנושי, וזה שהסיפור זכה מעיד על כך שהוא נגע במכנים משותפים - יהודיים ואנושיים. בהקשר הזה אני רוצה לציין שני סיפורים אחרים שהופיעו בתחרות ומאוד ריגשו אותי - 'קונכיה' ו'טבבויה אימפטיגנוסה' - שפרט לכך שהם עוסקים בעקירה, שניהם מאוד אנושיים".

גלית כותבת מהאופוזיציה

גלית דהן-קרליבך היא תושבת ירושלים בת 27, נשואה עם ילדה בת 5, ומגדירה את עצמה כ"חילונית". היא נולדה בשדרות ושירתה בגוש קטיף בשירות לאומי. היא עובדת בבית בכתיבה, ולעתים גם מדריכה טיולים. 

"את הסיפור 'טבבויה אימפטיגנוסה' כתבתי כחודש וחצי אחרי שחזרתי מגוש קטיף - לשם הסתננתי לפני ההתנתקות", מספרת דהן-קרליבך. "גיסתי היתה גרה בנווה דקלים ואחרי שהיא פונתה משם היתה לנו שיחה שאמרתי לה 'וואי, תחשבי כמה זמן לוקח לגדל דקל'. באותו רגע עלה כל הרעיון לסיפור".

ואולם, למרות שהסיפור כלשעצמו מעורר אהדה רבה כלפי המתנחלים, דהן-קרליבך אומרת שיש בו גם רבדים נוספים: "האסוציאציה של הגירוש בסיפור חזקה מאוד, אבל בכתיבה שלי תמיד יש גם צד של אופוזיציה. בסיפור הזה בחרתי בגיבורת משנה גיורת בכוונת תחילה, והיא חושפת שגם בתוך קהילה יש מי שנמצא בחוץ. למעשה, המשפחה הזו חווה גירוש כפול".

לרובד המשנה הזה יש בסיס אוטוביוגרפי מסוים. דהן-קרליבך מספרת כי בשנות ה-80 ביקשו הוריה לעבור לגוש קטיף, אך לא התקבלו. לדבריה, בפני אביה טענו כי הבית שבו גר בשדרות "נראה מלוכלך". דהן-קרליבך אומרת כי כבר אז אמר אביה שזה יהיה השבר של גוש-קטיף - ההסתגרות, חוסר ההטרוגניות.  

על עצם התחרות אומרת דהן-קרליבך כי שמחה מאוד על הזכייה, אך מה שהחמיא לה באמת היה ששופטי התחרות בחרו את הסיפור שלה מתוך 200 אחרים, ושאריאנה מלמד הכתירה אותו כפייבוריט שלה.

"יצירות שנוגעות לכולם"

מזכ"ל בני עקיבא, הרב בני נכטיילר, אמר עם ההכרזה על הזוכים כי "בתחרות 'אגדתא' השתתפו בוגרי בני עקיבא ויוצרים

נוספים. ביצירות שנבחרו על ידי חבר השופטים ועלו לגמר אפשר למצוא את הפסיפס שמרכיב את כלל החברה הישראלית. מצד אחד את המשבר הגדול שפקד אותנו בתקופת ההתנתקות מחבל עזה ומצפון השומרון, ומצד שני סיפורים על הקושי והשמחה שבחיים.

"התרבות היהודית היא בסיס משותף לכל חלקי העם. ו"אגדתא" הצליחה להביא יצירות שנוגעות בכולנו. אנו בבני עקיבא שמחים בהצלחת הפרויקט ומודים ל-ynet על שיתוף הפעולה הפורה והמוצלח".