את הילד השלישי אוהבים פחות?

אני מביטה בלוח ומתקשה להאמין. האומנם? הטקס יחול בעוד שבועיים ועולם כמנהגו נוהג. אנחנו ממשיכים לחיות על מי מנוחות, הטלפון דומם ולא צמוד לאוזן כל הזמן, העצבים עדיין במקומם, אין ערמות של הזמנות על השולחן וצעקות של: "נו, ילדים, תמשיכו להדביק את הבולים על המעטפות!"

אין ריצות מטורפות לגמ"ח השמלות המפוארות, כדי למדוד אותן לאחיות הקטנות, אין אין-ספור תיאומים עם הספרית, ועם הצלם, ועם הקייטרינג והפרחים ו... שקט בבית.

האלבומים נערמים

האם גם אני מוצאת את עצמי חוטאת בסינדרום האלבומים? הנסיך הראשון המפציע במשפחה, הלא הוא הילד הבכור, זוכה שינציחו אותו בחמישים אלבומים לכל הפחות. כל תנועה שהוא עושה, כל חיוך שהוא מנדב, שלא לדבר על העווית פנים, מונצח למען ידעו הדורות הבאים.

אפילו בכי רם ונישא מונצח על ידי אבא, שמתחיל לשקול הסבת מקצוע לעולם הצלמים, כי הרי אי אפשר שלא להשוויץ בתוצאות. הוא תופס את המצלמה, קופץ לכל הכיוונים כדי למצוא זווית מוצלחת ומשגר הוראות: "חכי! אל תרגיעי אותו. רגע, רגע, הופ, צילמתי. זהו, עכשיו תני לו את המוצץ".

והאלבומים נערמים בקצב מסחרר. כל חודש זוכה לאלבום מיוחד משלו. אצל הילד השני המצלמה עובדת קצת פחות. עדיין הערימה יפה וגבוהה, אך אפשר להכיר בחסרונם של מספר כרכים הכוללים, בין היתר, את הגרעפס הראשון, את הסטים של הבגדים שרוקנת ממדפי החנויות המובילות וכמה העוויות שלא הונצחו לדורות.

ואם הילד השלישי זוכה לאלבום משלו, אפשר למחוא כפיים. "איזה חיוך, ממי! לך תביא את המצלמה, מהר!"

"עזבי, הוא רגוע. למה להטריד אותו?"

"מסכן, לא יהיו לו אלבומים כשיגדל".

"הוא דומה בדיוק לבכור שלנו, פשוט נחלק ביניהם את האלבומים".

הכנות לשמחה

סינדרום האלבום גורם לי לסדרת שאלות נוקבת. את ההכנות לבר המצווה של הבכור התחלנו שנה קודם לכן. דיברנו בלי סוף, ליבנו סוגיות, ישבנו שעות ארוכות על רשימת מוזמנים, שלא לדבר על תכנון הביגוד, האיפור.

עבדנו שלושה ימים ולילות לקראת העלייה לתורה. ניקינו את הבית, בישלנו, חיפשנו מקומות שינה לבני המשפחה הרבים שיגיעו. רק סיר הצ'ולנט היה בגובה מטר.

את ההכנות לבר מצווה של הבן השני התחלנו חודשיים קודם, שמות המוזמנים כבר היו ערוכים בתוכנת המחשב, ידעתי בדיוק איפה משיגים את הביגוד הזול והיפה, לא כיתתנו רגלים בין אולמות בית הכנסת האזוריים. שריינו מקום באותו אולם בו חגגנו לראשון. את השבת חגגנו בהרכב מצומצם יותר. זכר העבודה הקשה גרמה לנו לקצץ בכמות המוזמנים.

לפני כחודשיים, כשהתחלנו לדון בשמחת הבר מצווה המתקרבת, מיהרנו לסגור עם אולם בית הכנסת הידוע, לוודא שרשימת המוזמנים לא נמחקה מהמחשב ולהתקשר לגמ"ח השמלות המפוארות.

אירוע של פעם בחיים

בעודנו דנים בשמחה המתקרבת, חיים, ילד בר המצווה ניגש אלינו: "אבא, אמא, אני מוכרח לשוחח אתכם!"

"כן, חמוד שלנו!"

"תשמעו, החלטתי. אני רוצה חגיגת בר מצווה שונה משל האחים שלי". נדרכנו. גן אירועים? שבת בבית מלון?

"אולי במקום לערוך ערב גדול לכל החברים, המכרים, השכנים וכמובן בני המשפחה המורחבת, נערוך סעודה יפה רק למשפחה הקרובה?"

ברגע הראשון צהלתי (באמת שמחתי), במשנהו נבהלתי. מה? שאני אשנה לבן שלי ממה שעשינו עד היום? אולי הוא חש באווירה שונה מצידנו?

"חיים, זו מסיבת בר המצווה שלך, השמחה שלך! זה אירוע של פעם בחיים. תחשוב היטב לפני שאתה מחליט", השיב לו הפרטנר ברצינות.

"אנחנו לא רוצים לשמוע תשובה היום", הוספתי. "אתה צריך לישון על זה לילה".

"ישנתי על זה כבר כמה לילות", הפתיע. "אני לא רוצה מסיבה המונית, להטריח כל כך הרבה אנשים לבוא. לא מתחשק לי ללכת לאיבוד בערב הזה. אני רוצה מסיבה מצומצמת ויפה. מושקעת, אבל קטנה".

הרמנו גבה ושלחנו אותו לחשוב. הוא חשב היטב וחזר אלינו בפנים זוהרות: "אבא, אמא! אני סגור על זה! אני רוצה ארוחה סעודת מצווה בחיק המשפחה הקרובה וגם נזמין כמה חברים קרובים מאוד, ואם אפשר..." הזיק השובב ניצת בעיניו: "אתן לכם את רשימת המתנות בהן אני מעוניין".

הבית רגוע

חששותי פגו למראה השמחה האמיתית והקורנת שלו. התפלאתי, כי דווקא הילד החברה'מן והמתוקשר שלי, היה יכול ליהנות משמחת בר מצווה במרכז העניינים, אבל זה מה שהוא רוצה. בלי קשר לסינדרום האלבומים, מותר לו לבחור אחרת מהאחים שלו. הוא ישות עצמאית ולא צריך את שיטת הסרט הנע התואם, כמו לאחיו.

מצאנו מסעדה חמימה ונעימה, שמציעה מחירי מבצע עממיים לגמרי ובמקום לעמוד מול מאות הזמנות של מכרינו הרבים, הרמנו טלפונים לבני המשפחה הקרובים (טפו, טפו, הגענו למאה) סבים וסבתות, אחים ואחיות, גיסים וגיסות והחברים הטובים של חיים. הבית רגוע ואין לחץ היסטרי.

ופתאום אני מבינה משהו, מכירים את זה? הלוט מוסר מעל המסך והכל בהיר ונהיר. זה לא שאני מתרגשת פחות מהיום הגדול, זה לא שאנחנו אוהבים פחות את הילד השלישי ולכן פחות מצלמים אותו. כמות האלבומים אינה מוכיחה את כמות וגודל האהבה שלנו לילדים.

זה מאוד פשוט. אנחנו גדלים איתם וככל שאנחנו גדלים וצוברים ניסיון, איננו זקוקים להוכחות לאהבה שלנו. אני לא צריכה את מאות המוזמנים כדי לדעת שאני מתרגשת מהיום הגדול של הבן שלי. אני לא צריכה את הלחץ וההמולה לפני עריכת האירוע.

הוא יעלה לתורה ואני אעמוד שם ואקשיב לו ואודה לאלוקים בלב גדוש תודה ואהבה, שהביאני עד הלום.

• מלי גרין, סופרת ועיתונאית. נשואה פלוס תשעה.
  

• לכל הטורים של מלי גרין