חברו הטוב של האדם, אבל לא כשהוא רוצח
בוקר אחד מר ונמהר הכל השתנה, יללות של טורף וצרחות איומות של ילדה חשפו תמונה נוראה: מרתה הכלבה החמודה ולידה מוטל גור חתולים מת. אריאנה מלמד על אינסטינקטים בסיסיים
כל הקיץ הן בילו ביחד: ילדה בת שש וקצת, כלבה בת שבע וקצת, מאושרות זו בחברתה של זו. כשהרשיתי לקטנה לטייל עם הכלבה לבדה, בתנאי שלא תעבור את הכביש ועיני הצופייה מלמעלה תראה את שתיהן כל הזמן, לא הייתה מאושרת ממנה. זקופה מגאווה פקדה על מרתה לשבת, בעוד היא רוכסת את הרצועה לקולר, והכלבה נשמעה לה בזריזות וחיכתה בסבלנות מופתית, עד שהילדה אמרה לה, עכשיו קומי, ושתיהן הידסו בצהלה אל עבר המעלית ונעלמו להן, תוך כדי שמרתה מקשיבה רוב קשב לפטפוט חינני של עלמה זעירה שסיפרה לה הכל.
מרתה שמעה את עלילות בת הים הקטנה וסינדרלה ומדגסקר. מרתה ראתה כל שריטה וחבורה שנוספה לברכיים בתום יום סוער בגן. מרתה, בדרכה השקטה והלא מילולית, ידעה להיות חברה טובה של הילדה ואפילו למדה שלא להתנפל עליה מרוב אהבה, כי כלבה במשקל 35 קילו בהחלט יכולה להפיל ילדה שלמרות מאמציי הכנים בקושי מגרדת את העשרים.
ולמרות שגידלתי את מרתה מאז שהייתה בת חודשיים, כמעט לא קינאתי בילדה שהפכה לפתע לאהבתה הגדולה של כלבתי. אני הרי מאמינה שאחת מזכויותיהם הבסיסיות של ילדים היא להתיידד עם כלבים, וזכותם של כלבים לבחור להם את ידידיהם בתוך המשפחה כאוות נפשם, ורק מדי פעם, כשהעפתי מבט על תמונה של מרתה בינקותה, שוכבת בנחת ליד כלבי המנוח יופי, שגם הוא גידל אותה - יכולתי לחוש צביטה מתוקה של נוסטלגיה.
גם הכלב השני שלנו, מוקי, לא קינא ביחסים המיוחדים האלה. הוא פשוט היה קטן מדי: בגוריותו המתוקה, תמיד מצא מישהו שהיה מוכן ללטף אותו עוד ועוד כשמרתה הייתה עסוקה מדי בשבילו. אבל בוקר אחד, מר ונמהר, הכל התהפך לנו. בשבע וחצי, רגע לפני המסע אל הקייטנה, הקטנה ביקשה לרדת עם מרתה כדי שהכלבה לא תתגעגע אליה יותר מדי במשך היום.
מובן שנעניתי בחיוב, והן נעלמו להן במעלית ויצאו לחצי דקה מטווח הראייה שלי, ופתאום אני שומעת יללות של טורף וצרחות איומות ונוראות של ילדה, ואפילו לא חיכיתי למעלית אלא שעטתי במדרגות - בפיג'מה - תוך כדי שאני מנסה לצעוק "שקט, מרתה" ו"הכל בסדר, מותק, אמא באה" בסטראו, אבל זה לא עזר, מפני ששום דבר לא היה בסדר.
על המדרגה האחת שבין הכניסה לבניין לבין הרחבה לידו עמדה בתי, מרובבת בוץ ורטובה ממטרות וצורחת ורועדת. לידה היה מוטל גור חתולים זעיר ומת לגמרי. חיבקתי אותה, הרמתי אותה, נישקתי ומילמלתי מלמולים חסרי תועלת, ובתי, בעיניים קרועות, רק חזרה ואמרה שוב ושוב, רוצחת. רוצחת. כשהילדה בזרועותיי עלינו הביתה.
הכלבה נשרכה אחרינו, אבל לא פתחתי לה את הדלת: משהו במבט של הילדה הבהיר לי שלא תוכל לשאת להיות עם הכלבה בבית עכשיו, אחרי שהיצור השקט והנוח הזה הפך בעיניה למפלצת. לעולם אי אפשר לדעת כיצד יגיב כלב לגור חתולים. יש כלבים שמאמצים חתול, וכולנו מתפעלים מדי פעם מתמונות של נבחן וגור מצונף בחיקו: גם לי יש תמונות כאלה, מכלבים שגידלתי בעבר ועכשיו הם מלאכים עם כנפיים פרוותיות. מרתה הייתה אחרת. היא רדפה אחרי חתולים בקיבוץ שבו גרנו, אבל אף פעם לא בחימה השפוכה שמבשרת על כוונות זדון, זו שיש לפעמים לטובים ולנוחים שבכלבים: היא עשתה זאת, כך נראה לי, כמין מצוות כלבים מלומדה ותו לא.
אוי, כמה שטעיתי. לאט לאט, כשהיא נרגעת באמבטיה חמימה ומוקפת בהבטחות לבילוי יום רק יחד איתי ובלי שום כלבים, סיפרה לי הקטנה מה אירע: הייתה שם חתולה? והיא ברחה מהממטרות? ובפה שלה היה גור? והוא נפל לה? ומרתה התנפלה עליו - וכאן היא נשברה ולא יכלה עוד לדבר ונצמדה אליי, רטובה ומסובנת, כאילו באמת הייתי מקור כל הביטחון שבעולם.
ומפני שהייתי כזאת בעיניה, הייתי חייבת לעשות מעשה. שבע שנים ויותר מרתה הייתה חלק מחיינו, אבל כשכלב מתחיל לרצוח, אין לדעת מה עוד יעשה. עם כל האהבה שבעולם, עם כל הרצון הטוב - ידעתי שהגיע זמננו להיפרד. עוד באותו יום. וכך, ילדה על הידיים וכלבה שורטת דלת ומבקשת להיכנס, טילפנתי לאיש טוב ומיטיב שהוא גם מאלף כלבים מצוין ובעליו של פנסיון לכלבים, וביקשתי את עזרתו: שיבוא מיד וייקח את מרתה אליו, ושתהייה אצלו עד שיימצא לה בית אחר.
ככה, בלי לחשוב פעמיים? שאלה אותי בערב חברה טובה, גם היא חובבת כלבים. כן, ככה בדיוק. בלי לחשוב לרגע, מפני שרווחתו של ילד שקולה כנגד אושרם של כל הכלבים שבעולם. לא חשבתי שבגיל שש וחצי בתי צריכה "לעבד את הטראומה" או "לבנות מחדש יחסי אמון עם הכלבה" או כל שטות הומניסטית-פלורליסטית אחרת. לעיניה של הילדה התרחש משהו שהיא יכולה להבין רק כרצח.
כל דיבור על אינסטינקטים של חיות וכיוצא בזה רק היה מחמיר את המצב - ורוצחים לא גדלים בביתנו, גם אם הם הולכי על ארבע. דווקא המאלף, מנוסה ממני בהלכותיהם של בעלי זנב, הבין מיד. הילדה נעלמה בחדרה כי לא רצתה לראות את מרתה אפילו לשנייה אחת, וכך לא שמעה איך אמר לה ברכות - אוי, מרתה, איזו מטומטמת את.
מאז הקיץ, שמה של מרתה לא מוזכר בבית. כשתשאל, אומר לבתי שבמשך חודשיים ויותר היא שהתה בפנסיון ושיימצא לה בית טוב, ושאמא כמובן שילמה עבור הכל. אנחנו לא משליכים כלבים ככה סתם, אפילו אם רצחו. כשתגדל, אספר לה יותר על רוצחים ונרצחים. לא עכשיו, ולא כשהיא מספרת לגור מוקי, שגדל קצת מאז, שהוא חייב להיות חבר של חתולים, אחרת - אחרת היא תכעס עליו מאוד.
