קוצ'י מותק, מתי הורגים את הקטנה?
כשאריאל היתה בת יחידה, היא דווקא חיבבה את אבא. עכשיו, כשיש לה מתחרה קטנה - היא מוכנה לתת לה הכול, כולל את אבא. רק שתעזוב את הציצי של אמא
שני הורים - שני ילדים
לאור הסיפור המיתולוגי הזה, גם אנחנו ציפינו לאיבה בלתי סמויה כשנולדה בתנו השנייה, אבל אצלנו, טפו טפו, מלח מים, שום בצל, הבת הבכורה, אריאל, דווקא מקבלת בצורה נהדרת את התינוקת, שיה. מיד כשהיא קמה בבוקר היא רוצה לראות אותה, היא כל הזמן רוצה לשכב לידה, מרשה לשיה
לשחק לה בשיער, נותנת לה לגעת בצעצועים שלאף אחד אחר אסור, מדברת אליה באהבה (יותר נכון, צורחת לה לתוך האוזן דברי חיבה. שיה מקבלת הכשרה לתותחנים כבר בגיל חמישה חודשים) ומתבאסת אם שיה לא באה לקחת אותה מהגן ביחד עם אמא. בקיצור – הרומן הרומנטי, פירגון ונדיבות.
עד שזה מגיע לזמן של אמא.
כשאריאל היתה הבת היחידה שלנו הרגשתי דווקא שמעמדי בחייה די איתן. אולי אמא עדיפה מעט, אבל גם אבא דמות משמעותית. חשבתי שעם הלידה השנייה מעמדי דווקא ישתפר, כי שני הורים יתחלקו עכשיו בין שני ילדים. אתם יודעים, כללי היצע וביקוש פשוטים. ברור לכם שאני לא מבין כלום - לא בכלכלה ולא בילדים.
כל האכלה מסתיימת בדמעות
אני עכשיו כמו נציגי ישראל באולימפיאדה בהתעמלות קרקע: מסיים את התחרות במקום העשרים ושלושה, ה"מכובד". אשתי אמנם מבחינה במצוקתי ומספרת לי כל הזמן כמה אני אבא טוב ואיך הילדה אוהבת אותי, אבל לי ברור שאני נמצא הרבה אחרי אמא, דורה מהטלוויזיה, הדי-וי-די של "בלי חיתולים", שתי הבובות הקרחות, חלב בקרטון אישי עם קש שאפשר לכופף, עוגיה (לא חשוב באיזה טעם, העיקר שקוראים לזה עוגיה), בייגל עם שומשום (אני יודע, מתקבל הרושם שהיא דובון, אבל למעשה היא כחושה), החברה המפורסמת אלה, החברה מהדרג השני אליזה (לא טעות באיות, שם אמריקאי), הגננת האלמותית מלינדה והרשימה עוד נמשכת.
אבל אמא? איזה אייקון. כל דקה מרגע ההתעוררות עד רגע ההליכה לישון, אריאל מוכנה לבלות איתה. והיא גם מסוגלת להישאר ערה עד 11 בלילה ולקום כמו חדשה בשבע בבוקר. אין רגע מנוחה. אשתי הרוסה ואני טרוט עיניים.
אבל זמן האיכות שעליו אריאל ממש לא מוכנה לוותר הוא כמובן הזמן שבו אשתי מנסה לבלות עם שיה. בשנייה שאשתי מניחה על ברכיה את כרית ההנקה, ה"בופי", מזנקת אריאל כפנתר ונשכבת על הכרית. לא חשוב מה אומרים לה – היא לא מוותרת על המקום. שיה מתחילה לבכות מרעב, אריאל נלקחת אחר כבוד מהכרית, היא מתחילה לבכות והבית נשמע כמו בית לוויות. כל האכלה מסתיימת בדמעות.
לאחרונה היא גם השתכללה: ברגע ששיה מתחילה לפעות, אריאל כבר מזהה מהו הצליל של הרעב, ואז היא מיד רצה לאשתי וקוראת "ידיים, ידיים".
אני כמובן מציע את הידיים שלי. אני מציע שוחד, אני מציע טיולים, אני מציע אוטו עם גג נפתח, אני מציע שוקולד, חיבוקים. כלום. לא רואים אותי ממטר. כבר 15 שנים לא הייתי ביחסים שבהם באופן ברור אני אהבתי יותר משאהבו אותי. זה קורה לי עכשיו. יש לי אהבה נכזבת בת שנתיים וחצי. דיכאון.
- אורן רוזנשטיין הוא
אבא לשתיים, מתגורר עם משפחתו בארה"ב, מחבר הספר: "מזל טוב, אתה בהריון".
לפנייה לכתב/ת 
