"אני לא אבא שיוויוני"
בבית של אורן רוזנשטיין כנראה שלא תהיה לעולם הורות שיוויונית, כך הוא מצהיר. והוא לא סתם מצהיר. יש לו גם הסברים ונימוקים. וגם רגשי אשם - כמו לנשים
בשבועיים האחרונים כתבו עלי שאני ענק, בינוני ורדוד, שונא נשים, שונא גברים והומו, מצחיק ומפגר, אבא אדיר ואבא מחריד. הרגשתי כמו סלמן רושדי, וגם כמו טום קרוז. טענו שאני הבן של זאב רוזנשטיין (לא מאשר, לא מכחיש, אבל ממליץ שתיזהרו ממני), גבר וסמרטוט, גאון, מכליל, בושה לאנושות, בוגד (כוכבית לקורא האינטיליגנטי אריאל, שעלה על הקטע שכשדר ספורט לשעבר, שמגנה בנים אנרגטיים, אני יורק לבאר שממנה שידרתי), שוביניסט מסריח, והרע מכולם – פמיניסט!
שורה ארוכה של מגיבים טענו שמכתיבתי עולה מסר חמור – שלא כל הנשים אהבלות, שעם הכשרה נכונה, כמה מהן יוכלו לתכנת את הוידיאו, שיש איזה שתיים שהן אפילו רופאות, שהן יכולות להוציא יותר משבע באלגברה, ואפילו מגיע להן שיוויון הזדמנויות בעבודה – ואני מסכן במסר זה את כל יסודות החברה המודרנית. אני מודה, פשעתי.
"אני רצתי מרתון אחרי שאישתי ילדה"
למזלי, כנראה לא חוללתי נזק עמוק מדי, כי המנגנון מנציח את חוסר השיוויון באופן מוחלט, בעבודה – וכתוצאה מכך גם בהורות. כן, אני נאלץ להעניק לכם את פרק ב' בתוכנית האהובה עליכם (בעיקר אם אתן נשים): "ציפיתי להורות שיוויונית ועכשיו אני עושה הכל". והפעם: למה לעולם כנראה לא תהיה הורות שיוויונית בביתנו?
כשאשתי ילדה, היא יצאה לחופשת לידה של שלושה חודשים. לכולם, כולל הבוסים שלה, זה היה מובן מאליו. אני הודעתי מראש שאני עומד לקחת שבועיים חופש. יום אחרי הלידה, כשצלצלתי לבוס, הוא אמר לי: "שבועיים? אני רצתי מרתון יום אחרי שאשתי ילדה". זה ביאס אותי משורה של סיבות. המרכזית היתה כמובן קנאה: "מה, לא עלית עשרים קילו במהלך ההריון? רק אני נעשיתי עגלה שלא יכול לרוץ שלושים מטר?". אבל גם העובדה שלא מובן מאליו שאבא ירצה לחוות במלואם את הימים הראשונים לחיי בתו הראשונה הפריעה לי.
למעשה, יש שני סוגים של בוסים גברים: הכנים והרמאים. הכנים יגידו לך מיד: "לא מעניין אותי מה קורה בבית שלך. אל תביא את זה לעבודה. כאן כולם עובדים קשה ולא מגיעות לך הנחות כאבא". השקרנים יודיעו לך ש"משפחה זה מעל לכל", אבל אם אתה מגיע מאוחר כי לילדה היה קשה להיפרד ממך כשהורדת אותה בגן, מסתכלים עליך במשרד כאילו אתה שקרן, מופרע או נטול גבריות.
ואם חלילה לקחת יום חופש במפתיע כי המטפלת חלתה, וואו וואו, מה שיעשו לך. ומה שמדהים בתופעה, זה שאף אחד לא יעמוד לצידך, כולל קולגות נשיות נטולות ילדים. גם הן תלכלכנה מאחורי הגב כמה מוסר העבודה שלך ירוד. למעשה, מי שרוצה שיוויון בעבודה – וכתוצאה מכך בהורות - חייב לעבוד במקום שבו הבוס היא אישה עם ילדים. לצערי, אין יותר מדי מקומות כאלה.
"אבא לא אוהב אותי"
התוצאה היא שלאשתי הרבה יותר קל לתרץ היעדרויות מהעבודה מבלי שיסתכלו עליה כחייזר. אולי לא יאהבו את זה, אולי זה יפגע במעמדה וקידומה, אבל זה כנראה לא יביא לפיטוריה. אני, כדי לשמר את עבודתי ומשכורתי, חייב לעבוד הרבה מאוד שעות. אז אני אומנם עם הילדות בבוקר ולוקח אותן לגן, אבל בערב אני לרוב לא שם. אני גם נוסע הרבה ברחבי ארה"ב ונעדר בכל פעם לכמה ימים. לכן, חלק גדול משגרת החיים של בנותי נסתר מעיני לחלוטין. ברור לי שאני לא אבא שיוויוני (קצת עצוב לי על זה, למרות שבינינו, אם זה היה ההיפך, ואשתי היתה נוסעת הרבה, הייתי מצלצל ליצחק קדמן להודיע לו שישים עלינו עין), והאמת היא שאין לי שום פתרון.
"תמצא עבודה אחרת", יטיפו לי כל יפי הנפש. הלוואי שזה היה פשוט. הדבר הכי גרוע הוא שיש כאן מלכוד אכזרי. אני תמיד הטפתי לכולם שלא צריך להיות יותר מדי שאפתן, שעדיף לעבוד קל, ליהנות מהחיים, לא להיות עבד של הכסף, לבלות כמה שיותר עם הילדים כי זה זמן שלא יחזור. כיום, הסיבה היחידה שאני עובד כמו חזיר יבלות היא העתיד של בנותיי. ומה התוצאה: אני נוסע הרבה בגלל העבודה, והבת הגדולה שלי מגיבה ב"אבא לא אוהב אותי", "אני לא חברה של אבא", "רוצה שאבא לא יבוא איתנו לשחק" ועוד סכינים בלב. אני נאלץ להודות: אני כנראה עושה טראומה לשני האנשים היחידים שאני מנסה לשמח, הבנות שלי.
הקונפליקט כאן גדול. ברור לי שבגיל 30, כשהן תצטרכנה סיוע כלכלי, הבנות שלי יעריכו כל דבר שאוכל לתת להן, אבל האם הן גם תאהבנה אותי עד אז? או שההתמכרות שלי לעבודה, שנובעת מהכרח ומחרדות כלכליות, אבל ממש לא מאידיאולוגיה, תחסל את יחסינו? וברובד יותר כללי, מה חשוב לילד – משפחה עם ביטחון כלכלי או הורים שכל הזמן נמצאים לידו? יש נוסחת פלא? יש איזושהי דרך למנוע ממנו להגיע לפסיכולוג בגיל 16 ולחסוך לו את המחשבה האובדנית "אבא הרס לי את החיים"?
אני מנחם את עצמי בטיעון מרגיע אחד: אבא שלי כל הזמן היה בבית ונתן לי תשומת לב אין סופית. אני, בכל זאת, או כתוצאה מכך, יצאתי דפקט. המסקנה: אולי אבא רחוק זה אבא טוב. אני מגדל ילדות אולטרה שפויות. איזו הקלה! חבל רק שבגיל 90 אני לא אוכל להתלונן כשבנותיי ינהגו באותה צורה, כשאשב לי במושב זקנים, מרייר, סנילי וצמא לחברת אדם, והן לא יבואו לעולם.
- אורן רוזנשטיין הוא
אבא לשתיים, מתגורר עם משפחתו בארה"ב, מחבר הספר: "מזל טוב, אתה בהריון".
לפנייה לכתב/ת 
