מכל ילדי השכלתי וגם מילדי השכנים

אומרים שהניסיון בא עם השנים. חושבים שכל ילד שנולד לך, מוסיף עוד לניסיון המצטבר שלך, אבל השבוע גיליתי כי ילד בן תשע הצליח לבעוט הצידה את מגדל הניסיון אותו חשבתי שהצלחתי לבנות בעמל כפיים.

אני פוקחת עיניים בבוקר מאושרת, וחושבת שאין כמו להיות אמא משופשפת, כזאת שברזומה שלה רשום קילומטראז' ארוך של גידול ילדים. כאם, אני מסתובבת פעמים רבות בתחושה שאני אוחזת בידי מטריה המסוככת על הילדים מפני מטר הקשיים בחיים. אני מוצאת לנכון להעיר, להסביר, לכוון ולנתב.

"תני לו, הוא יסתדר לבד", אומר לי הפרטנר מדי פעם, מנסה להציב תמרור בצמתים ואילו אני האם, בטוחה כי מה פתאום? הוא לא יסתדר בלעדי, בלי הניסיון הענף והעשיר שלי!

נתי יכול לישון אצלנו?

זה התחיל בביקור תמים של אחר הצהריים. "אמא, נתי יכול לבוא לשחק אצלנו היום?" ואני כמובן מהנהנת בראשי ואומרת: "בוודאי, למה לא? שיבוא בכיף".

זה קרה שבוע אחר שבוע, ולפעמים גם יותר מפעם בשבוע, עד שהבקשה הבאה לא נשמעה לי מוזרה: "אמא, את מרשה לנתי לישון אצלנו הלילה?" הם עמדו מולי שני ילדים נרגשים בני תשע. "כן, בוודאי, למה לא? כמובן, אם אמא שלך מרשה. בוא תתקשר אליה!" כתגובה, הוא נופף מולי בפיג'מה שלו.

פגשתי את אמא שלו מספר פעמים, בעיקר באספות הורים, היא עשתה עלי רושם של אישה נחמדה מאוד ואם היא מסכימה, למה לא? כעבור שבוע הוא ביקש שוב ללון אצלנו. הפכתי בדעתי שאולי כדאי להתקשר לאמא שלו ולדבר איתה סתם כך, לשאול אם יש הוראות מיוחדות בנוגע לשעות הערב של נתי. בכל מקרה, הסכמתי מיד מול עיניהם הנרגשות, בעיקר כי נתי התנהג למופת בפעם הקודמת.

אולי יש לכם נעליים?

ביקוריו של נתי הפכו תכופים יותר. הוא היה מגיע מיד אחרי הלימודים, אוכל אצלנו ארוחת צהריים, נשאר עד שעות הערב ורק אז חוזר הביתה.

"תגידי, יש לכם אולי נעליים שיתאימו לי? הנעליים שלי לוחצות עלי", נתי שאל אותי כלאחר יד, ובדיוק נזכרתי בזוג נעליים חדש של הבן שלי, שקניתי לו והוא נעל אותם פעם אחת בלבד, כי הן לא התאימו ולא ידעתי מה לעשות איתן.

"דודו, תן לו למדוד את הנעליים הכחולות. זוכר אותן? נעלת אותן פעם אחת והן לחצו עליך מאוד. אולי הן יתאימו לנתי". והן התאימו, ונתי היה מאושר.

מספר ימים חלפו. הנורה האדומה הבהבה בראשי. אני חייבת ליצור קשר עם אמא שלו. איך היא מרשה לו לבלות כל כך הרבה שעות בבית של חבר? לא אכפת לה שהוא אוכל אצלנו הרבה כל כך?

לחם לארוחת צהריים

יצרתי איתה קשר והשיחה איתה גרמה לי הלם. אביו של נתי פוטר מהעבודה המכניסה שלו לפני כחצי שנה. עד אז הם היו משפחה שחיה בכבוד. המצב הכלכלי שלהם הדרדר לשפל. הם כבר אכלו את הפיצויים, גם דמי האבטלה נגמרו, אבל המשכנתא וההוצאות (גם המצומצמות!) ממשיכות לזרום והמצב בבית חמור.

"נתי ושתי אחיותיו מקבלים רק לחם לארוחת צהריים ודייסת קווקאר ללא חלב, עם מים, לארוחת בוקר וערב", היא פרצה בבכי. "נתי לפחות מצא את הבית שלך, ואני לא יודעת איך לברך אותך. גם אחותו מצאה חברה אצלה היא אוכלת וממנה היא מקבלת דברים, אבל אני לא יודעת איך להתמודד עם הבת הקטנה..."

ואז הבנתי הכול. נתי דאג לעצמו. הוא ידע כי אל הבית העמוס שלנו אפשר להשתחל מבלי להעיק, והוא פשוט הגיע לכאן כי הוא רצה לאכול ארוחה חמה, כשהיה צריך זוג נעליים לא התבייש לשאול. נתי לימד אותי שיעור חשוב בחיים: "ילדים יודעים לדאוג לעצמם".

אז נכון, הסיפור מעט קיצוני, ונכון, איש אינו מעוניין להפיל על ילדים קטנים את האחריות על האוכל והלבוש, אבל מהסיפור למדתי לקח. חשבתי כי בלי המטריה המגוננת הם לא ישרדו, אבל יש ילדים רבים שכן שורדים, ואם צריך, הילדים יודעים להשיג מטריה בעצמם.

הסיפור של נתי, כך אני מקווה, מגיע להפי אנד שלו השבוע. אביו מצא עבודה טובה ומכניסה. העיניים שלו ושל אשתו בורקות. נתי ושתי אחיותיו מאושרות. כולם מקווים שבעוד חודש-חודשיים הכל יסתדר, בעזרת השם. הם עלו על דרך המלך. אני מקווה שגם אני.

• מלי גרין, סופרת ועיתונאית. נשואה פלוס תשעה.
  

• לכל הטורים של מלי גרין