"כן, חטפתי אותך. אבל נכון היה שווה?"

זהו סיפור מדהים על אהבה ונתינה. זה גם סיפור מזעזע על ניכור והחלטות קרות שאינן לוקחות בחשבון חיים ורגשות של ילד קטן. ילד בן 4 ושמו ברק (שם בדוי). הפעם נספר אותו מנקודת מבטה של בת ביולוגית ממשפחת האומנה של ברק.

אמו ואביו של ברק חולי נפש. בגיל שנתיים הובא ברק על ידי אמו ללשכת הרווחה בצפון הארץ. הוריו לא יכלו להמשיך לגדלו. ברק גדל שנתיים בבית ילדים ולאחר שנתיים נפתח חלון של תקווה. משפחה אומנת הסכימה לקחת אותו לביתה. אותו חלון נסגר בפתאומיות כאשר לאחר ארבעה חודשים בלבד, החליטה המשפחה להחזיר את ברק. באותה תקופה פיתח ברק מחלת עור ויתכן שהרקע להחלטה היה קשור בכך.

עוד בפרויקט: הילדים של כולנו

• רוצים לעזור לילדים? חתמו כאן על הטופס המקוון.
• יש לכם שאלות? היכנסו לפורום "הילדים של כולנו "
• המטרה: משפחה ובית לכל ילד בסיכון
• וידאו: ציון כהן חוזר "אל עצמו"
• כמה אנשים צריך כדי להחליף אמא אחת?  
• וידאו: צופית גרנט מבקרת במשפחת קלט  
• ליהיא לפיד: "הבית שלהם הוא מקום שממנו בורחים"
• העיניים שלו אמרו: "תיקחי אותי"
• יכול להיות שמישהו בעולם באמת דואג לי?
• 9,000 ילדים בארץ מחכים לבית
• התינוקת שננטשה בחדר האשפה מחפשת בית
  

"אמא ראתה את העיניים שלו והתאהבה"

מנחת האומנה שליוותה את ברק ביקשה מחברתה, אחות במקצועה, להגיע ולראות את מחלת העור ולהרגיע את המשפחה האומנת. "כשאמא באה לראות אותו לצורך האבחנה הרפואית", מספרת ליאור, בתה בת ה-28, "הוא הסתכל עליה ואמר: 'יש לי כבר אמא. את לא באה לקחת אותי. תלכי מפה'. המשפחה האומנת אמרה לו שהוא יחזור לבית הילדים והוא היה בטוח שאמא באה לקחת אותו לשם.

"אמא ראתה אותו, ראתה את העיניים שלו והתאהבה. לאחר הביקור אצל ברק, היא לא הפסיקה לבכות שלושה ימים. אמרה שזו אומללות איומה ונורא שהוא בא ואומר למשפחה האומנת שהוא אוהב אותם והם לא מתייחסים. הם החליטו כנראה על מן ניתוק נפשי ממנו בגלל מחלת העור.

"אחרי שלושה ימים התקשרה העובדת הסוציאלית. היא אמרה: 'יש לי אולטימאטום של שבוע מהמשפחה למצוא לו מקום אחר'. אמא אמרה: 'תני לי לדבר עם המשפחה שלי'. אני זוכרת שישבנו כל המשפחה במעגל והחלטנו שכן. אנחנו רוצים ויכולים לקבל עוד ילד למשפחה. זה היה מאוד מרגש".

כל זה קרה לפני 4 שנים. להוריה של ליאור 6 ילדים ביולוגיים, שהיו אז בגילאי 24, 23, 21, 14, 13, ו-10. המשפחה מתגוררת בקיבוץ בצפון הארץ.

"הוא בא אלינו לראות את המקום והיה המום מהטרקטורים ומעוד דברים. יומיים אחרי שהחלטנו, נסעתי לקחת אותו", ממשיכה ליאור. "אמא שלי אמרה שהיא לא מסוגלת".

"גם הפרות בוכות לבית חדש?"

"כשבאתי לקחת אותו, היה מאוד קשה. הייתי בת 24. היום במבט לאחור, אני יודעת שלא עיכלתי את מה שאני הולכת לעשות. הגעתי עם העובדת הסוציאלית. המשפחה הקודמת הייתה מאוד אטומה. זה היה מחזה מאוד קשה. הוא נתפס על הרגל של האבא, ממש קרעו אותו מהם. הוא הלך ואמר להם 'אני אוהב אתכם! אוהב אתכם! אל תתנו להם לקחת אותי!' והאבא פשוט דחף אותו ואמר 'לך. תהיה גבר'. בלי נשיקות מהם ובלי כלום.

"דיברתי עם ברק ואמרתי לו: 'יהיה לך טוב איתנו. ראית, אתה תיסע על אופניים'. הסתכלתי לו לתוך העיניים ואמרתי: 'אתה צודק. החיים לא תמיד פיירים וככה זה בחיים. קורים לנו לפעמים דברים שאנחנו לא רוצים ובסוף זה מסתדר. אני מבטיחה לך שבסוף יהיה לך טוב איתנו, למרות שעכשיו קשה לך'. דיברתי איתו כמו עם מבוגר. הוא בכה.

"העובדת הסוציאלית הכניסה אותו ממש בכוח לאוטו. אני נסעתי והוא המשיך לבכות. ליטפתי אותו. זה הזוי, אבל חבר שלי לשעבר התקשר אלי, שמע אותו בוכה ברקע וביקש לדבר איתו. הוא לקח את הטלפון ודיבר עם ברק. אין לי מושג מה הוא אמר לו והוא לא סיפר לי עד היום, אבל ברק נרגע מיד. ראינו בדרך פרות נוסעות במשאית והוא אמר: 'גם הפרות בוכות לבית חדש?' ואמרתי 'כן. הן הולכות לבית חדש הרבה יותר טוב'. הוא אמר: 'גם אני הולך לבית חדש יותר טוב?' ואמרתי 'כן'. הגענו והאחים כבר חיכו לו. הם לקחו אותו לטיול אופניים והוא עצר והציג את עצמו בפני כל אחד".

 חוזר מהמפגש עם אבא ומפסיק ללמוד. צילום: liquidlibrary

"את חטפת אותי"

"היה צריך להשלים הרבה דברים כשהוא הגיע אלינו. אמא אמרה לו שאמא שלו מאוד אוהבת אותו, אבל לא יכלה לגדל אותו. אין ספק שילד אומנה זה ילד אחר. יש המון נושאים רגישים וכל ההתמודדות היא שונה. בהתחלה היה לו מאוד קשה לתת ולהתחלק. אם קנו לו משהו, הכול היה שלו. האחים שלי קצת נעלבו, אבל היה הסבר מאחורי ההתנהגות הזו והייתה תמיכה של פסיכולוג ועובד סוציאלי שבא אלינו והסביר.

"אחי למשל התחיל אז ללמוד בהונגריה והייתה בבית מזוודה מדי פעם. ברק כל הזמן היה בטוח שהוא זה שנוסע. אם היינו נוסעים לאיזשהו מקום, ברק תמיד היה שואל, 'גם אני בא? גם אותי לוקחים?' לא משנה כמה פעמים אמרנו לו שהוא חלק מאיתנו, בכל זאת היה לו קשה להבין את זה. אנחנו לא הבנו מאיפה זה בא, למרות שהסבירו לנו. לא הבנו למה זה נמשך כל כך הרבה זמן.

"שלוש שנים תמימות הוא היה שואל מדי פעם: 'אני גם בא?' אם היה מגיע מישהו חדש הביתה הוא היה קופא. היינו אומרים לו 'ברק, זה לא בשבילך, זה בשבילנו'. הוא ממש היה נכנס ללחץ, מסתגר. היינו אומרים לו: 'הוא הגיע לבקר. הוא לא לוקח אותך'. זה מן אינסטינקט אצלו. עד עכשיו זה קורה לו לפעמים. יש לו התנהגות של שורד בכל מיני דברים קטנים. הוא בשליטה כל הזמן. אנחנו מנסים לתת לו את הילדות שלא הייתה לו. מראים לו סרטים ומספרים סיפורים.

"כשהוא היה בן 6, שנתיים אחרי שהוא הגיע אלינו, הוא הסתכל לי יום אחד בעיניים ואמר לי: 'את חטפת אותי'. הסתכלתי לו בעיניים בחזרה ואמרתי לו: 'אתה יודע מה, כן. חטפתי אותך, אבל נכון היה שווה?' והוא חייך. אמרתי לו: 'תשמע, לקחתי אותך לפי החוק. זה לא נקרא לחטוף, אבל ככה יצא. תדע שהכול נעשה מאהבה וממקום של לדאוג לך'. לא היה לי קל לאכול את זה. התחבקנו ונישקתי אותו ואמרתי לו: 'איזה כיף לנו ביחד. היה שווה, אה?'

"ברק ממשיך לקבל טיפול פסיכולוגי וההורים שלי מאוד משקיעים בו. אמא היא מחנכת דגולה. היא זורמת איתו והולכת ומתייעצת כשצריך עם הרבה סבלנות ואהבה. אבא הוא טיפוס סגור בדרך כלל. ברק פתח אותו בצורה מדהימה. הלב של אבא שלי מתרחב. ברק יצר גם דינאמיקה מדהימה עם האחים שלי. אנחנו מדברים עליו כאילו הוא נולד פה. הוא כבר כל כך חלק מאיתנו. כל יום הם עושים שיעורי בית ביחד, עוזרים אחד לשני, קונים ביחד בסופר. הם משחקים ביחד, הם רבים, צוחקים. אחים לכל דבר".

יש קנאה אצל אחים ביולוגיים?

"לא הייתה קינאה, למרות שהוא מקבל הרבה. הוא נפל על אמא מדהימה. אני מסתכלת עליה ואני כולי הערכה. אנחנו 6 אחים. קנאה יכולה לבוא בינינו, זה מספיק. לא חייבים גם ילד אומנה בשביל שתהיה קינאה בין 6 אחים. אמא יצרה דינאמיקה מאוד טובה בינינו.

"היא פשוט לקחה אותנו הביתה, למרות שעוד גידלו אז ילדים בקיבוץ בבית ילדים ובהתחלה נורא כעסו עליה. היא די מרדה ועשתה מה שהיא רוצה איתנו. היא תמיד הקפידה שנגיד הכול. גם אם לא טוב לנו. היו הרבה מריבות, אבל היחסים מאוד קרובים ואמיתיים. תמיד אמרתי לאחים שלי שהלוטו שלי זה המשפחה. ברק נפל למשפחה שיודעת מה הן נתינה וקבלה. רבים ומשלימים ולא הולכים לישון עם בטן מלאה.

"אנחנו משפחה כזו שלא מודדים. כל אחד מקבל את שלו. 'אחד בשביל כולם וכולם בשביל האחד'. אני זוכרת, כשהיא חזרה מחו"ל, ברק אמר לה: 'אני אוהב אותך, את חסרה לי'. אמרתי לה: 'זה מדהים, לא? אפשר לאהוב ילד שהוא לא ביולוגי שלך' והיא אמרה 'את לא יודעת כמה'.

"לברק ולאחים הקטנים יותר", מספרת ליאור. "יש כאפה מיוחדת כזו ויש לו עם הקטנה מן חיבוק מיוחד כזה. יש להם צחוקים ומחוות קטנות שלהם. הם מרימים אותו, עושים צחוקים".

"לא יכולה לדמיין את המשפחה בלעדיו"

אביו ואמו של ברק נמצאים בהליכי גירושין ממושכים. אמו אינה שומרת על קשר עם ברק. עם אביו הוא נפגש במרכז הקשר פעם בשבוע ופעם בחודש הוא נוסע לביתו. "המפגשים עם האבא לא קלים", מספרת ליאור. "הוא חוזר מהם לפעמים מאוד נסער. הוא רוצה לרצות את האבא ומצד שני מעדיף להישאר איתנו. זוהי דינאמיקה לא פשוטה לילד. אבא שלו אומר לו לפעמים שהוא יחזור להיות שלו ויעזוב אותנו, למרות שאסור לו להגיד את זה. אחרי זה ברק מתדרדר בבית הספר. באותה תקופה, ברגע שהפסיקו את הביקורים, הילד חזר לעצמו.

"אמא שלי היא בן אדם מאוד חזק. מעט פעמים ראיתי אותה בוכה בחיים וזה בדרך כלל קשור לברק. מאוד קשה להיות קרוע בין שתי משפחות. בהתחלה הוא קרא לאבא שלי 'אבא'. אביו הביולוגי אמר לו 'אני אבא שלך, לא הוא'. אחרי זמן מה, הוא התחיל לקרוא לאבא שלי: 'DADY'. הוא מצא פתרון חכם בלעקוף את הדברים. אמא שלי נלחמת עליו כמו פנתרה, על הזכויות שלו. זה נורא מרגש לראות את זה מהצד. אכפת לה רק מברק והאינטרסים שלו.

"ברק הוא ילד מדהים שלא מהעולם הזה. הוא מלא אהבה, חום וטוב לב. הוא ילד שמהפנט פה את כולם. אין אחד בקיבוץ שלא חולה עליו. עכשיו, בגיל 8, הוא רואה לפעמים אנשים יושבים לארוחת ערב והוא פשוט מתיישב איתם ומתחבר. הוא מאוד נוח עם אנשים ויודע איך להתנהל. הוא פשוט כאילו נולד פה.

"לפעמים אני עוצמת עיניים ומסתכלת אחורנית ואומרת לעצמי 'זה לא יאמן! בן אדם זר, שלא קשור אלינו בגנים והוא כל כך חלק מאיתנו'. אני לא יכולה לדמיין את המשפחה בלעדיו. זה יפה ונורא מרגש לראות אהבה כזו של הורים ואחים ושווה את זה. זה לא קל, אבל שווה את זה. הוא ילד פשוט מדהים. הוא מכניס הרבה אור הביתה".

• הסיפור באדיבות עמותת מטב , האחראית על האומנה בצפון הארץ.