המאבק במרשם אינו קרב "ירוק" ב"כתום"

• אסף וול תקף במאמרו את עמדת ארגוני הסביבה המתנגדים להקמת היישוב "מרשם" בחבל לכיש, אך בחר להתמקד בטיעון אחד שהעלו שוחרי הסביבה ולא באחרים. הוא טען שכחובב בעלי חיים, הוא חרד לא פחות לזן הנדיר הקרוי "ציוני מצוי, שנעקר מבית גידולו הטבעי בגוש קטיף ונזרק לאתר 'קראוילות' רעועות...". הוא הוסיף וכתב: "טענות אלו של הירוקים מעלות באפי ריח פוליטי חזק ומבאיש... לכן ירוקים יקרים, אל תטיפו לי בשם ערכי הטבע. איני זקוק להטפות של אלו, שהיצור החי היחיד בו פגשו אי פעם בבית גידולו הוא סאשימי. השטחים הירוקים יקרים לליבי לא פחות מאשר לליבכם". הנה תשובתי, לו ולמצדדים בו:
  

הניסיון לצבוע את המאבק של ארגוני הסביבה בהקמת היישובים "חזן" ו"מרשם" בחבל לכיש בצבעים של "כתומים" מול "ירוקים" הוא דמגוגיה זולה שנועדה לכישלון. הדבר דומה להוצאת השד העדתי מהבקבוק בכל פעם שצריכים להסיט את העיקר מהעניין.

ראשית, משום שהפוליטיקה נוכחת משני צידי המתרס. כמו ההתנתקות, גם ההחלטה על הקמת הישובים החדשים בחבל לכיש היתה החלטה פוליטית. תחילתה בסיור מתוקשר של ראש הממשלה היוצא אהוד אולמרט, מאדריכלי ההתנתקות, השר לפיתוח הנגב והגליל דאז, הנשיא שמעון פרס ומספר שרים נוספים באזור לכיש. אולמרט הכריז בסיור בהתרגשות רבה על הקמת גוש התיישבות חדש בישראל, ברוח החזון הציוני.

ההחלטה נחתמה על ידי פורום השרים לענייני התיישבות, והאזור הוכרז כאזור עדיפות לאומית. גם השר להגנת הסביבה, גדעון עזרא, שלאורך כל התהליך הוביל, משיקולים מקצועיים, את ההתנגדות להקמת הישובים החדשים בממשלה, נכנע ערב ההחלטה הסופית לשיקולים הפוליטיים והכריז על תמיכתו במהלך.

הטענה שמדובר פה במאבק של "כתומים" מימין ו"ירוקים" משמאל לא יכולה להיות רחוקה יותר מהאמת. אין קל יותר מאשר לטעון ששוחרי הסביבה חיים בבועה תל-אביבית שמלאנית, ומתחסדים בכל הנוגע לגורל השטחים הפתוחים ביושבם במסעדות מעוצבות. כולם יודעים שלא כך הדבר.

מאבק על הדורות הבאים - לא רק על ההווה

שנית, אי אפשר לטעון שצד אחד חרד רק לגורל כל צמח ובעל חי מחד, כמו שאי אפשר לטעון מאידך שמצד שני ישנם אנשים מסכנים שנקרעו מבתיהם. טענות שכאלה מחמיצות את העיקר, והצגת המחלוקת דרך משקפת פופוליסטית וצרה אינה תורמת לפתרון הבעיה.

ההתנגדות להקמת הישובים החדשים בחבל לכיש אינה מאבק פוליטי בלבד, כי אם מאבק עקרוני על דמותה ואופיה של המדינה, שגם "הירוקים" חרדים לגורלה. מדובר בפרשת דרכים חשובה ובאבן בוחן שתעיד האם ניתן להטמיע בישראל פיתוח בר-קיימא, שעונה על הצרכים של ההווה אך לא פוגע בדורות הבאים.

פיתוח בר-קיימא, משקלל צרכים חברתיים, כלכליים וסביבתיים גם יחד. הוא מבצע תיכנון מקדים ומקיף עבור ההווה, אך גם מביט קדימה ומתחשב בזכויות הדורות הבאים. הוא בוחן את הצרכים של בני האדם גם היום וגם מחר. פיתוח שכזה מתייחס להקמת הישוב החדש לא רק מהפן הסביבתי, ולא שוקל רק את החשיבה של שמירת הסכבי המצוי או השרקרק כמאמרו של וול, אלא גם את עתיד השטחים הפתוחים.

הפוליטיקה מוחקת את העקרונות

מה שמדאיג במיוחד במקרה של "מרשם" הוא האופן בו שיקולים פוליטיים מבטלים במחי יד החלטות תיכנוניות לאומיות שאותה יד היא שחתמה עליהן ברוב חשיבות אך לפני רגע.

תוכנית המתאר הארצית 35, שאושרה ב-2005, הדגישה את הרצון לעצב את מדיניות התכנון של ישראל לטווח הרחוק, עד לשנת 2020 - לא דבר של מה בכך במדינה שחיה מיום ליום. המטרה היא להבטיח את השמירה והטיפוח של המגוון הנופי והתרבותי המייחד את הארץ, ולרכז הפיתוח העירוני סביב ארבעת המטרופולינים הקיימים, כדי למנוע מהארץ הצרה הזו להפוך לרצף אחד של בטון ואספלט.

הדרך לעשות זאת הוא לחזק את הערים, להקים שכונות מגורים חדשות בשולי אזורים עירוניים קיימים, לצמצם את הפיתוח הפרוורי וגם את ההקמה של יישובים קהילתיים חדשים. אבל כשהפוליטיקה נכנסה למשוואה, העקרונות העמוקים הללו הונחו בצד, כדי שלא יחסמו את הדרך לדחפורים.

לא חבל על הכסף? 

ונקודה עקרונית וחשובה נוספת, שמניחה בצד לרגע את הסוגיה של מפוני גוש קטיף: האם הגיוני שכל קבוצה מצומצמת של אזרחים תוכל להקים לעצמה ישוב קהילתי משלה? שהרי ישנם יישובים סמוכים המשוועים לאוכלוסיה איכותית שכזו.

ומה על הכספים הרבים הכרוכים בהקמת יישוב חדש, שצריך לחבר לרשת החשמל, לתשתית הביוב, לכבישי האורך והרוחב, לצינורות המים ולכבלי התקשורת. האם לא יהיה זול יותר להקים שכונה ביישוב קיים?

הניסיון הקל, שלא לומר קל הדעת, להפריד בין "ירוקים" ו"כתומים" ולהמשיל אותם למנתקים ומנותקים מנתק את כולנו, תושבי ישראל, מהחשיבות של מבט ענייני ורציני אל העתיד שלנו, ומשאיר אותנו שוב להתבוסס בעבר.