מה תעשו אם יהיה לכם כמה כסף שתרצו?

לו הייתי מקבלת שקל על כל פעם שהקשבתי למשפט "נורא יקר לגדל ילדים היום‭,"‬ כבר הייתי אישה עשירה. במקום זה, כל פעם הוא משאיר אותי נבוכה קצת: מה זה "יקר" ומה זה "לגדל‭?"‬ הרי מדובר במונחים סובייקטיביים לגמרי, תלויים בהעדפותיהם של המגדלים ובכוחם הכלכלי בלבד, לא? אז למה בני המעמד הבינוני, אחי הסוציואקונומיים בעלי ההכנסות הממוצעות, מתבכיינים על יוקר ילדיהם?

רוחות של מיתון מנשבות בעולמם של שכירים, והמשפט "נורא יקר וכו‭,"'‬ מלווה בעת האחרונה בקמטים של דאגה. רואים אותם אפילו על פניהן של אמהות במגרש המשחקים, בדיונים מעשיים על מבצעי-הצגות-חנוכה ודיווחים על רכישות אחרונות, מוצלחות במיוחד, המעשירות את עולמו החומרי של הילד. לזה קימבנו חדר-עץ-מלא בשניים עשר תשלומים, לזאת רכשו סוף סוף את האורגן הכי משוכלל שהיה בחנות והיחיד שרצתה, אבל לא הייתה ברירה כי אח שלה קיבל ג'יפ 12 וולט עם שישה מהלכים או משהו, בהנחה מהיבואן.

מכונית ובית בובות

אחרי השיחה האחרונה ברוח הזאת עלינו הביתה והטלתי על הטף הביתי משימה: לעשות טבלה ובה שלושה טורים. בראשון, שיכתבו אילו חפצים חסרים להם בחיים. בשני, שיכתבו מה היו קונים אם היה ברשותם כל הכסף שבעולם. ובשלישי - אילו מן החפצים שיש לנו בבית גרמו להם הכי כיף. לקטנה הבטחתי סיוע בכתיבה, וכשלא רצתה הסכמנו שתצייר. חיכיתי מסוקרנת: מעולם לא שאלתי אותם שאלות כאלה.

הגדול חזר ראשון עם טרוניה: לדעתו אין לו די מכוניות עם שלט והוא מאוד רוצה להחליף את מנורת הלילה שלו. פו הדוב זה לתינוקות. בעניין המכוניות הקדים ואמר שהוא יודע שעד היום פירק לכולן את הצורה, אבל זה בגלל שהוא היה תמיד קטן מדי והמכוניות משוכללות מדי ומפתות מדי, הן ממש רצו שיפרק אותן, אבל עכשיו הוא כבר יודע לשמור. ובכלל, זו אשמתי שקניתי אותן מוקדם מדי.

הקטנה רצתה עוד זוג מגפי בוקרים ועוד בית בובות אחד, אחרון ודי: יש לה 11 כאלה בגדלים שונים. מדובר באוסף שהיא מטפחת ומצחצחת בקנאות. חיכיתי לבולעני כסף משוכללים, לדרישות שלא אוכל לעמוד בהן ואצטרך להסביר שלא הכל אפשר לקנות, להתפרצות של פנטזיות צרכנות מורכבות, אבל הן לא הגיעו.

בטור של "מה היינו קונים לו היה לנו כל הכסף שבעולם‭,"‬ התברר שאני מגדלת שתי מלכות יופי, ואחד בכלל ממין זכר. הציור של הקטנה היה ברור לגמרי. "אני אקנה אי שלם ולשם נביא את כל הילדים העניים וההורים שלהם וניתן להם מה שצריך‭,"‬ אמרה. הגדול, בתחכום של בן כמעט תשע, פתר ב"כל הכסף שבעולם" את בעיית התחממות כדור הארץ באמצעות מקלחת ענקית על גבי חללית עם דוד מים אינסופי. אכן, אמרתי לעצמי בלב, חנונים. בערך כמו שהייתי בגילם.

האוהל

ההפתעה האמיתית הגיעה מן הטור השלישי. האוהל, כתב הגדול וציירה הקטנה. האוהל? אותו חפץ ניילון טיפשי שקנינו פעם בעשרים שקלים בחנות שני-שקל? האוהל, חזרו בעקשנות שניהם כאחד. לזה התווסף בוז קל כלפיי: מה, את לא יודעת שהכי כיף, הכי-הכי, היה באוהל?

האמת, שכחתי. באחד הימים החמים במיוחד של הקיץ האחרון, כשנמאס לכולנו מן המזגן, הבטחתי שבערב נרד לשפת הים עם האוהל המצ'וקמק הזה, שנועד בכלל להיות אוהל המחבוא הביתי שלהם, ועם שקי השינה שלהם ועששית עם נרונים כי אלוהים יודע איפה הפנס הגדול, ועם חטיפים ומים וארוחת בוקר - ונישן בלילה על החוף. וניקח איתנו משחקים ונעשה אליפויות, ולא, סביר להניח שלא יהיו שם לווייתנים.

לווייתנים אכן לא שחו עד אלינו, אבל סרטנים קטנים ראינו בהמוניהם, ולאור העששית הם נראו יותר מצחיקים ממפחידים, ואחר כך חקרנו צדפים ואבנים ואכלנו המון פופקורן ועשינו אליפות דומינו-חול ובנינו ארמון, כמובן, והיינו עייפים נורא - ובגרסת הטף, לא יישנו כל הלילה!

אבל הם ישנו גם ישנו, והגדול אפילו ציחקק מתוך תנומתו כמה פעמים: שני ילדים, כלבלב קטן, אוהל בינוני ואמא שיושבת על החול ושומרת עליהם כל אותו לילה לאור עששית. החוויה הזאת, כולל הנרונים, לא עלתה למשפחתנו יותר משלושים שקלים, והיא ניתנת לשחזור בקיץ הבא, בעלות זהה. ומכל עולמם החומרי, שהוא עשיר עשרות מונים מעולמי בילדותי, בחרו דווקא בחוויה דרך החפץ שאיפשר אותה, אוהל ניילון טיפשי אחד.

מה למדתי מזה? באמת לא זול לגדל ילדים, אבל יקר יותר לגדל ילדים שהם חלון ראווה לפנטזיות הצרכנות של הוריהם. הייתי ילדת-מיתון בשנות השישים, ומתקופה ארוכה וקשה אני זוכרת גם את הקושי, וגם את העפיפונים שאבי, מובטל מאונס, לימד אותי לבנות. בעיקר אני זוכרת שהורים לא העמיסו על ילדיהם פנטזיות ומותגים וחפצים כדי להיחשב הורים טובים: במובן הזה אני משתדלת לנהוג כמוהם, עד כמה שאפשר בעולם שאותו מנהלים פרסומאים ואנשי שיווק שגם הם, איך לא, יהיו קורבנות המיתון הנוכחי.

בקיץ הבא, יהיה מה שיהיה, נרד לים עם האוהל. ועם עפיפונים שעד אז נבנה לבד. אה, וצריך לקנות דומינו חדש לאליפות, כי השש-שש נשאר מיותם על החוף כשארזנו. לא נורא, יש כזה בחנות בשלושה שקלים.