"כל הכבוד, חמודי"? לילד שלכם מגיע יותר

הבעיה מתחילה בצליל. הוא מונוטוני כמו אזעקה רחוקה של מכונית, הוא מעצבן כמו "סוף עונה" של רשת פוקס, והוא מלא פסיכולוגיה חיובית ואימהות משקיענית ומה לא.

"כל הכבוד‭,"‬ עם סימן הקריאה ההכרחי בסוף והעיניים הפעורות בתדהמה שאין לה פשר והחיוך המתוח ואולי גם מחיאות הכפיים הנלוות, "כל הכבוד" בתוספת מדבקה זוהרת של סמיילי או סימן "וי" בטבלה מצוירת על המקרר, "כל הכבוד" הזה שנועד בתחילתו לציין הערכה חיובית גורפת להישגיו של יצור נמוך קומה וגבה גלים, הפך לצערי למטבע הלשון הכי שחוקה ביחסים הנאורים בין ילדים לבין הורים - ואי לכך, תתפלאו לשמוע, איבד את רוב האפקטיביות שהייתה טעונה בו בימים אחרים, כשהורים דיברו עם ילדיהם ולא פירקו את התנהגותם לגורמים על גבי מקרר.

וזה התחיל דווקא יפה. חיזוקים חיוביים, אמרו חכמים, חיוניים לילד כמו אור ומים ומזון וביטחון ואהבה. אי אפשר ולא צריך להתווכח עם הצורך האנושי הבסיסי בעידוד, במילה טובה, בליטוף, בהכרה להישג, יהא זה החיוך הראשון, המבחן הראשון והשני והמי יודע כמה בחשבון או סיום הטירונות בלי ריתוק-מחנה.

ועכשיו כולכם מוזמנים להאשים אותי בריאקציונריות חשוכה, בנוסטלגיה דביקה ובסתם טמטום, מפני שאטען כאן שעידננו המטורף, בו ילדים מתקשרים בעיקר עם מסכים ולא עם הוריהם, לא מאפשר לנו ולהם לקבל את הזמן הנדרש לשיחה שבה "כל הכבוד" מפורט, מנומק ומוסבר כך שהוא באמת יעיל ובאמת משקף סיכום של הערכה, ולא את ההערכה עצמה.

הורים אמורים לשקף לילדים שלהם את עצמם, כלומר - את הדימוי העצמי שלהם בעיניהם שלהם. כשהם ראויים לשבח, ודאי שצריך לשבח מיד - אבל האם צריך לעשות זאת כאוטומט ולהישמע כצעצוע מקולקל ולהיראות כמו ליצן דבילי כשמשבחים, או אולי - באמת מחשבה מעידן אחר - צריך להפסיק לרגע את המרוץ המטורף, לא חשוב לאן, להושיב עולל על הברכיים ולספר לו בדיוק למה חושבים הוריו שהנה, מגיע לו כל הכבוד מנומק יפה?

והאם באמת צריך לקנח ב"כל הכבוד" לכל ביצוע של כל מטלה שהיא, כפי שעושים בסיטונות בגני ילדים, או אולי - גם בעידן האס-אם-אסים והחסכנות במילים - אפשר למצוא משהו יותר משכנע, כמו דירוג של הערכות: אפשר לומר לילד תודה במאור פנים, אפשר להחזיר ללקסיקון ההורי את "יפה" ואפילו "יפה מאוד‭,"‬ אפשר אפילו משפט שלם, עם נושא ונשוא והכל - ואפשר, ולעניות דעתי צריך, להחליף את כל הטלגרפיה הזאת בשיחה קצרה, אולי מונולוג אם אין לעולל סבלנות להקשיב - אבל לא לפטור אותו ואת עצמנו בצמד מילים שחוקות שמשמעותן מופחתת ככל שמשמיעים אותן יותר.

כי מה אנחנו משקפים לו בעצם במלים הללו, כשהן מושמעות בסיטונות? כמה דברים שלא היינו רוצים לשקף, לו היינו עוצרים וחושבים על כך: שכל פיפס שלו ראוי לאותה הערכה, שאין לנו יכולת להבחין בין גוונים, שאנחנו בעצם לא שמים לב לכך ש"כל הכבוד" על סידור ילקוט ו"כל הכבוד" על ללכת-בלי-ידיים-על-גדר בעצם מגלים להם שלא ממש אכפת לנו, שאנחנו טרודים מכדי לשים לב למה שקרה שם באמת ואטומים מכדי להבין את גודלו של הישג אמיתי, תוך כדי חירוף נפש (הגדר) לעומת התגברות על השעמום והטרחה לטובת מחמאה (הילקוט‭.(‬

ועוד אנחנו משקפים לו משהו שהחכמים ודאי לא התכוונו אליו מלכתחילה. את זה למדתי מפשוש ממש זעיר, עוד לא בן שנתיים, שברוח הנאורות הורשה לחפור לעצמו בור בבוץ של הגינה הביתית. מרובב עד לשד עצמותיו, דידה אל אמו כשבידו עוגת ג'יפה שליבב במו כפותיו. 'חי, אמר בגאווה, אבל היא סירבה לקחת את זה. הוא הביט בה, בעוגה שלו ושוב בה ופרץ בנהי קולני. אין כוכבוד? אין כוכבוד? שאל בעלבון גדול, עלבון של פרפורמר שהקהל פתאום לא מריע לביצועיו, עלבון של דודו טופז על ביקורת, עלבון של נרקיסיסט קטן על גזלת מחיאות הכפיים, שעל פי השקפתו, שייכות לו בזכות.

תקראו לי מיושנת ומפגרת, קפדנית ופלספנית ומה לא - הפסקתי להאמין ב"כל הכבוד" מיד אחרי האינצידנט הפעוט הזה, בערך לפני שנתיים. אם אני רוצה לשקף לילדיי את הערכתי וגם את מלוא החשיבות של הישגיהם, אני לא יכולה לדבר אליהם בסיסמאות. וחשוב מזה - אסור לי להיות קהל אוטומטי, נכון להריע בכל עת בלי מחשבה ובלי יכולת לתרגם את ההערכה למילים. את "כל הכבוד‭,"‬ או כל צליל סוף-עונה אחר, אני מעדיפה לשמור לחיות הבית. עם הילדים, למרבה השמחה, אפשר גם לדבר.