יש מעסיקים שמסכנים ביודעין את חיי עובדיהם
40% מהעובדים במפעלים שאינם ממוגנים מסכנים את חייהם ומגיעים לעבודה. מדוע? עובדים מספרים שהמעסיקים מאיימים לפטר אותם, בטענה שכך שומרים על החוסן הלאומי. אבל אם יתרחש אסון, חלילה, הוא יהיה גרוע מ-1,000 מפעלים סגורים
המפעל הזה אינו מקרה חריג: התאחדות התעשיינים פרסמה אתמול נתונים רשמיים, לפיהם רק 40% מהעובדים במפעלים הבלתי-ממוגנים באשקלון - 1,200 איש - הגיעו לעבודה (לעומת 80% במפעלים הממוגנים). קרוב לאלף מהם עובדים במפעלים שלא הוגדרו כחיוניים. ובתרגום לעברית: למאות עובדים בתעשייה באשקלון יש מעסיקים חסרי מצפון, שעוברים על הוראות פיקוד העורף ומסכנים ביודעין את חיי עובדיהם, והתאחדות התעשיינים מגבה אותם. ועוד לא דיברנו על חנויות ועסקים קטנים, ועל באר-שבע, שבה כמעט אף עסק אינו ממוגן.
דואגים לחוסן הלאומי? דואגים לכיס שלהם
כיצד מסבירים זאת התעשיינים? "המפעלים הללו שומרים על החוסן הלאומי", אמר מנכ"ל ההתאחדות, יהודה שגב, "לסגור אותם יהיה פרס לחמאס", אומרים התעשיינים. האמנם? במהלך מלחמת לבנון השניה נהרגו שמונה עובדים כשטיל של החיזבאללה פגע במוסך הרכבת שלא היה ממוגן. אסון כזה ישמח את לבו של האויב יותר מ-1,000 מפעלים סגורים. התעשיינים אינם דואגים לחוסן הלאומי, הם דואגים לכיס שלהם.יאמר לזכותם של המנהלים ובעלי העסקים, שהם מסכנים, במרבית המקרים, גם את חייהם-שלהם. רבים מהם מגיעים לשם מדי יום מביתם שבמרכז השקט - אבל זה לא מתיר להם להמר על חיי זולתם. שלא לציטוט, הם מציינים גם שהסיכון אינו גדול כל-כך: במהלך שמונת ימי הלחימה נהרגו בסך הכל ארבעה אזרחים ישראלים. אבל זאת טעות סטטיסטית: מספר ההרוגים הנמוך נובע מהעובדה שהאוכלוסייה עברה לחיות בתוך מרחבים מוגנים. עובדים שנמצאים ימים שלמים מחוץ למרחב המוגן נמצאים בסכנה גדולה - אולי יותר מכל אוכלוסייה אחרת.
תחושת אחריות? ואם מישהו יהרג?
מה שמפתיע בסיפור הזה היא העובדה שדווקא הממשלה גילתה אחריות, והעבירה להסתדרות ולארגוני המעסיקים, כבר בשבוע הראשון של הקרבות, הבטחה עמומה כי כל עסק שישלם שכר לעובדיו הנעדרים יקבל פיצוי. מה מפריע, איפוא, למעסיקים לסגור את הבאסטה? חלקם חוששים שאם העסק יושבת ולא ייתן שירות, הוא פשוט יקרוס. הסיוע הממשלתי, שמן הסתם יגיע באיחור ואחרי בירוקרטיה רבה, כבר לא יוכל לעזור לו, והעובדים יישארו חסרי עבודה. בהרבה מקרים, זה באמת מה שעלול לקרות.
שיקולים דומים, יחד עם החשש מפיטורים ומהתנקמויות, מביאים גם את העובדים לשתף פעולה עם הקומבינה.
אפשר להבין גם את המנהלים וגם את העובדים. העובדים מרגישים אחריות לפרנסת משפחתם, המנהלים מרגישים אחריות על העסק. אבל האחריות על הכסף, כל סכום של כסף, מתגמדת ליד האחריות לחיי אדם. האם המוכרת, שממשיכה למכור בחנות מזכוכית מתוך דאגה לפרנסת ילדיה, חושבת מה יקרה להם אם החנות תופגז? ומה יתחולל בנפשו של המנהל, אם העובדים יהרגו?
איזו רשות ממשלתית אמורה לשים קץ להפקרות הזאת? בהסתדרות אומרים שהכתובת נמצאת בפיקוד העורף. בפיקוד העורף אומרים שהאחריות מוטלת על התמ"ת. אבל לתמ"ת יש פחות ממאה פקחים האמורים להשגיח על כל חוקי העבודה במדינת ישראל. האם מישהו ישלח אותם לבדוק את רמת המיגון מפעלים באשקלון ולקניון באשדוד? השתגעתם, לסכן את חייהם בשביל העבודה שלהם?
