למי למי יש יותר כבוד
קונדי אכזבה, לבני נעלבה, אולמרט נלחם על הקרדיט וגייס את הנשיא. כך הפך עוד קרב של אגו למבוכה אחת גדולה
בלי להבין את הרקע, אי-אפשר להבין את תחושת המרירות והכעס בישראל נגד מזכירת המדינה האמריקנית, שהובילה את ההצבעה שהסתכמה ב-14:0 כשארצות-הברית נמנעת. אי-אפשר להבין את הפגיעוּת שהביאה את אולמרט לספר ביום שני באשקלון על שיחת טלפון אינטימית ודחופה לנשיא בוש. אי-אפשר להבין את דבריו של ראש הממשלה, על כך שקונדוליזה רייס "נשארה מבוישת" כשהוא נאלץ להוריד את הנשיא מדוכן נואמים בפילדלפיה, כדי שיורה לה לכאורה להימנע בהצבעה באו"ם.
הבסיס לעימות החריף, חסר התקדים, נעוץ בעובדה שאולמרט ולבני הותקפו בארץ על
אלא שבעימות בו רבות האמוציות האישיות, ראוי דווקא להתייחס לעובדות שהובילו לכישלון הישראלי במועצת הביטחון. להלן השתלשלות האירועים מהצד הישראלי: כבר בסוף השבוע שקדם להצבעה הבהירו שרת החוץ, מנכ"ל משרדה אהרון אברמוביץ' וראש הצוות המדיני הבין-משרדי במערכה הזאת, היועץ המדיני שלום תורג'מן, שביום רביעי או חמישי תיפול הכרעה באו"ם. הערכה זאת צברה משנה תוקף ככל שנקפו הימים. לאולמרט, ללבני ולברק היה ברור שתוצאות ההצבעה לא יקלו עם ישראל.
ראש הממשלה ושרת החוץ ריכזו את המאמצים, מול מנהיגי 14 החברות במועצה (למעט לוב) ושרי החוץ שלהם, לשנות סעיפים, לרכך טקסטים. אחת הטעויות הייתה ההחלטה שהתקבלה במטבחון, על כך שלבני אינה צריכה לטוס לניו-יורק. כך קרה שהחזית הופקרה פיזית מול לחץ של שמונה שרי חוץ ממדינות הליגה הערבית. המאבק התנהל באי-מיילים ובטלפון, מה שבדיעבד לא הספיק. הנימוק לאי נסיעת לבני, שבדיעבד ראוי בהחלט להגדירו כמוטעה, היה שנוכחותה רק תעצים את המשקל של החלטה אנטי-ישראלית. אם היא לא תיסע, סברו אנשיה, יהיה קל יותר להתעלם מהחלטה - ולהמשיך במערכה.
התמונות מעזה הבהירו: טוב לא ייצא מניו-יורק
אז לבני נשארה בירושלים, והזירה הדיפלומטית בניו-יורק הייתה פרוצה יחסית, כשרייס, עם שר החוץ הבריטי מיליבנד ועמיתיהם קושנאר מצרפת, נשיאת מועצת הביטחון התורנית, ישבו לנסח טקסטים אנטי-ישראליים מול הלחץ של שרי הליגה הערבית, שהטריחו עצמם לניו-יורק. ככל שהתמונות הקשות של פגיעה לא-מכוונת באזרחים בעזה הציפו מאות-מיליוני מסכי טלוויזיה בעולם, התברר לישראל שטוב לא ייצא ממועצת הביטחון. ואז, בליל ההצבעה בין חמישי לשישי שעבר, ניהלו לבני ואולמרט קרב מאסף. שיחות טלפון מרתוניות רצו בין ירושלים לניו-יורק, בניסיון למזער את הנזק.
אחת השיחות עם רייס למשל, הייתה קשה במיוחד. לבני ביקשה לשנות סעיף מסוים, ורייס - בלחץ של לגמור את ההצבעה לפני חופשת סוף השבוע - סירבה. הטונים היו גבוהים. לתוך הקונטקסט הזה מובאת הגרסא של אולמרט, שסיפר באשקלון ש"פתאום, צ'יק-צ'אק, התברר שבתוך עשר דקות עומדת להתקיים הצבעה על הצעה שלא רצינו בה". הוא, על פי סיפורו, ביקש בדחיפות את בוש לטלפון, שמע ממנו שהוא לא מכיר את הפרטים, אמר לו שהוא מכיר ושלא יכול להיות שאמריקה תצביע בעד הצעה שכזאת. בוש, כך אולמרט, הורה לרייס שלא להצביע בעד. "והיא - שבישלה, הובילה, תמרנה והכינה את ההחלטה - נאלצה להימנע ונשארה מבוישת".
אחרי הפרסום הנרחב שהעניק ראש הממשלה לשיחה האינטימית עם הנשיא, באה אמש התגובה החד-משמעית של דובר מחלקת המדינה: במאת האחוזים מדברי אולמרט אין אמת. אמנם, את בוש ואת רייס לא שמענו - אבל חוסר הנחת של וושינגטון נשמע ברמה. הם, בצדק מבחינתם, לא מוכנים שענייני אגו של מנהיגים ישראלים יכתיבו להם מבוכות.
בירושלים לא התרגשו הלילה. "אמת דיברנו", שבו והתעקשו שם, מגבים את דברי אולמרט. אם לא די בכך, כדי לאמת את הכעס כלפי קונדי, היו מי שסיפרו הלילה שלבני העירה אחרי ההצבעה ש"רייס בגדה בישראל". שרת החוץ הישראלית אומרת שהיא לא משתמשת בביטויים אישיים בעבודה הבינלאומית, אבל אנשיה לא הכחישו את התחושה הקשה שלה מול המהלכים האמריקנים והאחרים במועצת הביטחון. ברגעים הללו כבר לא נותר זכר למאמצי לשכות אולמרט ולבני להסביר שבסך הכל, 1860 לא כל-כך נוראה. כישלונות, בניגוד להצלחות, צריך לתרץ.
זה היה הלילה, אבל הבוקר מבקשים בשתי הלשכות להנמיך את הלהבות. אולי מבינים שם שהעימות הקולני הזה לא מועיל ליחסינו עם הידידה הגדולה בגלובוס. ירושלים מבקשת הבוקר "להתמקד בעיקר - המלחמה, הנמשכת בעזה כדי להשיב את השקט לדרום, למרות החלטת מועצת הביטחון והתנהלות מדינות ידידותיות בה". לא בטוח שגם בוושינגטון, שם ייכנס בשבוע הבא ממשל חדש, ימהרו לשים את התקרית הלא-דיפלומטית הזאת מאחור.
לפנייה לכתב/ת 
