שיר אחרי מלחמה
המבצע בעזה חשף את פניה היפות של החברה הישראלית, או שההתעלמות הבוטה מהתוצאות הכאובות בצד הפלסטיני מעידה דווקא על קהות החושים שלנו?
עוד חיה בג'ונגל / גדי בלטיאנסקי
איך קרה שהפכנו מווילה בג'ונגל, כהגדרתו של אהוד ברק, לעוד חיה בג'ונגל? איך קרה שהודענו לעולם ש"בעל הבית השתגע" והתפלאנו על שמתייחסים אלינו כאל משוגעים? איך קרה שישראל הפכה מהמרכז הרוחני של אחד העם והאור לגויים של בן גוריון ל"בריון השכונתי"? איך כל זה קרה בלי ששמנו לב?
אולי צודקים אלה האומרים כי במזרח התיכון צריך להתנהג על פי הקודים המקומיים. ייתכן שאל מול הפגזות החמאס לא היה מנוס מנקיטת פעולה צבאית בעזה. אך בלתי אפשרי להבין מדוע החברה הישראלית מתייחסת באדישות גדולה כל כך לשינוי שעברה, ליכולתה להרוג מאות ילדים ולהשלים עם כך, חלקה בהבנה, חלקה בהסכמה, חלקה בהתלהבות.
חברה שלא מקיימת עם עצמה דיון נוקב לאחר הפעולה בעזה ותוצאותיה היא חברה קהת חושים, דלה בערכים, חלשה יותר בעוצמותיה. חברה שמתייחסת אל מבקריה מבית כמוקצים מחמת מיאוס, בוגדים ובני עוולה, היא חברה שונה מזו שהיתה כאן ושונה מזו שצריכה להיות. היכן עובר הגבול? האם כשהרגנו ילד אחד, או עשרה, או מאה, או שלוש מאות? האם כשנהרוג בפעם הבאה אלף? או אולי היעדר הגבול המדיני גם מכתיב לנו היעדר גבול מוסרי? מי בכלל שואל כאן איך יודעים שעברנו את הגבול?
שרת החוץ, ציפי לבני, אמרה בצדק לאחר המבצע כי אין מה להשוות בינינו לבין החמאס. הם רוצחים אזרחים בכוונה, הדגישה, ואנחנו הורגים ללא כוונה. זה ההבדל בין רצח להריגה, פסקה. אך כמשפטנית ולא רק כפוליטיקאית, היא בוודאי יודעת שגם על עבירת הריגה מרצים עונש ממושך בבית הסוהר.
קציני צה"ל וחייליו לא צריכים ללכת לבית הסוהר, ואיני יודע אם מישהו מהם כלל צריך לעמוד לדין. אך כולנו צריכים לעמוד לדיון ציבורי. קו ישר ובעייתי עובר בין הצעקות "מוות לערבים" במגרש הכדורגל, פסילת מפלגות ערביות מלרוץ לכנסת, ואטימותה של האשה שהתפרצה בטענות לרופא הפלסטיני שאיבד את שלוש בנותיו.
כולנו אשמים, כי שתקנו מול הנהמות הגזעניות באירועי הספורט, כי הבלגנו מול ההסתה של חברי כנסת מסויימים כלפי מיעוט החי בתוכנו, כי התרגלנו לדקלם "במלחמה כמו במלחמה", מבלי להבין לא רק מה המלחמה הזאת עושה להם, אלא גם, ובעיקר, מה היא עושה לנו.
הפעולה בעזה הסתיימה כנראה בניצחון צבאי. יש לקוות שגם תביא לניצחון מדיני. אך את הקרב המוסרי אנחנו צריכים לנהל עם עצמנו. לא מספיק שצה"ל ניצח, לא די שהממשלה השיגה את מטרותיה. רק אחרי השלמת המערכה הפנימית שלנו, נוכל לומר שישראל ניצחה. בינתיים, אנחנו הולכים ומפסידים.
גדי בלטיאנסקי, מנכ"ל יוזמת ז'נבה
המבצע חשף מציאות נפלאה / יוני שטבון
הלחימה ברצועת עזה חשפה פן ישן-חדש בציבוריות הישראלית והוסיפה קומה נוספת לתנועה הציונית ולעם ששב לאחר אלפיים שנות גלות למכורתו. צה"ל על כל חייליו ומפקדיו, מלאים בנחישות, מקצועיות והמון מוטיבציה, הפגינו אומץ לב וקבעו בעוז רוחם ניצחון נוסף על אויב מר הקורא להשמדת מדינת ישראל משחר הקמתה.
אנשי המילואים שנענו לקריאה וכן החיילים הפצועים בבתי החולים ש"הודיעו" להוריהם כי הם מוכנים ורוצים לחזור לחבריהם בקו האש, משקפים את הפסיפס האמיתי של החברה הישראלית. פעמים רבות פסיפס מיוחד זה הוסתר על ידי דעות כוזבות של אנשים המגדירים עצמם כאנשי רוח והגות. כמי שעמד כתף אל כתף עם לוחמים אלו בעשר השנים האחרונות ובמלחמת לבנון השנייה, הכרתי מקרוב את התופעה.
אולם יתד נוספת נתקעה בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל בימי לחימה אלו. הציבור הישראלי והעם כולו נחשף באמצעות מקלטי הרדיו והטלוויזיה ובמפגשים השונים למיליון וחצי תושבי הדרום: ילדים, אמהות ואבות. בנחישות, אורך רוח וסבלנות אין קץ אשר היו מי שטענו כי כבר פסו מן העולם והומרו בתרבות מערבית נהנתנית וקצרת רוח. תושבים אלו עמדו תחת ממטרי הרקטות שכוונו לעברם, בכבוד הראוי להערכה.
תושבי המרכז וכמובן תושבי הצפון הזוכרים מציאות זו היטב, היו מאוחדים עמם, איתנים ומחזקים. אמהות שבזמן שבניהן הלוחמים נמצאו בקו האש שידרו עוצמה מדהימה יחד עם הזדהות מוחלטת עם תושבי הדרום. הורים שדאגו לבניהם הלוחמים במילים פשוטות וטבעיות הבהירו כי הם יודעים שהבנים נשלחו למלחמה צודקת ומחוייבת. משפחות שכולות חיזקו את ידיו של צה"ל אפילו רגעים אחדים לאחר שקברו את יקיריהן על אף הכאב הבלתי נתפס, בידיעה שבנם נפל למען מטרה עילאית, בשליחות לאומית.
יש הטוענים כי כל אלה הם בגדר ארוע חולף, שאולי בתקופה זו עדיף שלא להיות לאומי, זה לא מצטייר טוב בדעת הקהל העולמית. היו מי שקבעו כי מלחמה זו חרגה מ"המידתיות" הראויה. תמונות ה"זוועה" מרצועת עזה, ערעור על צדקת הדרך ואולי הקריאות לפיהן נעשו כאן פשעי מלחמה, כולם מהווים נסיון להסתיר מציאות נפלאה זו שנחשפנו אליה בימים האחרונים. חשבון הנפש האמיתי שצריך לנהל, אמור לעסוק רק בשאלה כיצד לשמר את הדבר הגדול הזה, איך לא להרוס אותו על ידי מחלוקות והטלת ספקות תוך התרפסות בפני מדינות העולם. כי אלו תפיסות שנובעות מחולשה. ייתכן שאנו נבהלים מעצמנו כי העולם פתאום לא איתנו. אך עלינו לזכור שהגנו על תושבי הדרום כמו כל מדינה, במלחמה שהיתה צודקת לחלוטין.
מי שליבו היה קשוב ועיניו נותרו פקוחות, יודע שדבר גדול קרה פה. הוסרו המחיצות הפיקטיביות שאפפו אותנו בימים "רגילים". גילינו מי אנחנו באמת: עם חזק ומאוחד שברגעים כאלו מוציא לפועל את הטוב והיפה שבו.
לקראת כל המצבים המורכבים והמסובכים שככל הנראה נצטרך לעמוד בפניהם, עלינו להודות על שאנחנו מי שאנחנו. לא הצטדקות כלפי מדינות העולם אירופה והאו"ם, לא חלום שנהפוך אהובים ונתמכים על ידי העולם כעני המתפרנס מן הצדקה יהוו פתרון לבעיותינו. אנו עם נפלא, חזק, שמאמין בזכותו הטבעית וההיסטורית לחיות כאן ולהוות "אור לגויים", על אף חילוקי הדעות ביננו.
יוני שטבון, ממקימי "מטה מחזקים מהעורף", מפקד וקצין בחטיבת גולני במלחמת לבנון השניה – צל"ש הרמטכ"ל
לפנייה לכתב/ת 
