מוצי פיצוצי out, דרור חטף צרור in

1988 היתה שנה סוערת בחייהם של ילדי מדינת ישראל. באותה שנה, רבבות מהם למדו את ערכו האמיתי של מטבע חצי שקל. זה היה מחיר מעטפת קלפים של "חבורת הזבל". החבורה עלתה ארצה בשלהי 1987, ואז גם יצא לראשונה בחנויות הארץ "אלבום המגעילים שהגניב מיליוני ילדים בארצות-הברית", והציג לילדים הילידים את "גל עצמות", "מוצי פיצוצי", והזכור מכל: "רון מצא מטמון", בד בבד עם חוויות ההתמכרות והאספנות הכפייתית.

אחריו יצאו עוד שני אלבומי קלפים עם ילדים תפוחי לחיים בעלי חיוך של מונה ליזה - שדיממו, התפוצצו ובישלו את הקיא של עצמם. הם שינו אז את פניה של הארץ הזאת, ואת פני הארונות בבתים, שנהפכו מתלה מדבקות.

קלפים נדירים במיוחד כמו "שרגא גע גע" נהפכו מוקד של מלחמות. הורים נחרדו לגלות בכיסי ילדיהם קלפים ובהם ילדים שמחייכים בזמן שהם חותכים לעצמם את הלשון, או נטחנים במטחנת בשר על ידי יד נעלמה. ילדים נחלו אכזבה מרה כשלא זכו לקלף על שמם. החבורה הזאת התחפרה עמוק בנקודות התורפה של כל ילד: חיבה לכינויים, אהבה למצוירים, ומשיכה לדברים מפחידים ומגעילים. 

עדיין מעוררים רפלקסים של התמכרות ואספנות כפייתית. חבורת הזבל

ועכשיו הם חוזרים. בערך. גרסה חדשה וישראלית שלהם שנקראת "בית ספר למדרובים" קרמה באחרונה דם וחיתוכים באינטרנט. החוליות המקשרות בין ילדי המחצית השנייה של שנות ה-80 לילדי המחצית השנייה של העשור הראשון של שנות האלפיים הן הומור מקאברי, הומור מגעיל, סלפסטיק, סטריאוטיפים וישראל שטרן.

"גידלתי הרבה מאוד ילדים על ברכי החינוך של הזבל", העיד על עצמו השבוע שטרן בשיחה עם ynet. שטרן הוא איש העסקים שייבא את חבורת הזבל לארץ עם חברת אריאלי.

"שנים אחרי 'חבורת הזבל', הייתי הולך לפגישות עסקים והמזכירות היו אומרות 'הגיע ההוא מהזבל'".

הכל התחיל ב"טופס", חברה אמריקנית שיצרה להיט נוסף - מסטיק בזוקה. ב-1985 התפוצצה באמריקה חבורת הזבל שנקראה שם "ילדי פח הזבל". הם נהגו, פותחו וצוירו על ידי מארק ניוגאדן וזוכה פרס הפוליצר (על "מאוס") ארט שפיגלמן. מקור ההשראה שלהם היה ילדי הכרוב עצומי הלחיים ומתוקי העיניים של חברת הצעצועים מאטל, והיו שם פארודיות על הנשיא רייגן (ריי רובה) ו-וודי אלן (ילד מעץ שרגלו נכרתת). הכל היה מתוכנן - מנזלת ועד קיא - ליצור להיט עולמי.

למרות שהקלפים הציגו ילדים וגו'קים טובלים במרחצי דמים ועצמות, כשחלקי גופם כרותים או מוכפלים באופן רדיואקטיבי, הילדים השתגעו אחריהם. פסיכולוגים הסבירו אז שהם משמשים גורם מרגיע לילדים, כזה שהופך את סיוטי הלילה שלהם לחייכניים, ונותן מזור למשיכה שלהם לכל מה שמגעיל.

"בשיא ההיסטריה, הגישו שאילתה על 'חבורת הזבל' לשר החינוך והתרבות דאז, יצחק נבון. נשאלה השאלה 'איך מרשים שבמדינת ישראל תהיה חרפה כזאת'", נזכר שטרן.

אח, חרפה שכזאת

"האלבום הראשון מכר 4.5 מיליון קלפים, השני כבר עלה ל- 8.5 מיליון קלפים והשלישי ירד קצת. בסך הכל מכרנו בארץ 17.5 מיליון קלפים של 'חבורת הזבל'. זה היה הלהיט הכי גדול אי פעם בתחום משחקי הילדים, ואני יודע, כי אני גם הבאתי לארץ את הפּוּגים. כשאני עושה מילואים אני יודע מה הגיל של החיילים הצעירים לפי מה שהם אספו".

הקלפים כדרך להתרגל לטראומות של החיים

אמיר טיקר (28), סטודנט בבצלאל, הוא בהחלט בגיל של אספני "חבורת הזבל". הבהלה לילדי הזבל שככה אבל לא נשכחה. לא אצל ילדי התקופה ההיא, שטיקר הוא אחד מהם.

"הייתי פנאט של 'חבורת הזבל'" סיפר טיקר ל-ynet. כמו רבים מבני גילו הוא היה אז קלפן חסר תקנה. כיום, שנים אחרי שנגמל, הוא נזכר במאניית הזבל שאחזה בפלח אוכלוסייה שלם.

"זה היה היסטרי. הייתי מסוגל לעשות הכל בשביל להשיג קלפים של 'חבורת הזבל'. אני זוכר שהיו שם פרסים הזויים כמו צמח היוקה, בדיחות מוזרות, קלפי מזל ופאזלים. הם שלטו ביד רמה".

קלף נדיר. שרגע גע גע

"בקיבוץ שלנו, גבעת-עוז, היה סחר-מכר מטורף של קלפים. לא זכור לי ששיחקנו על קלפים; היינו מחליפים אותם. לכל אחד היה סטוק, וכל ילד היה מסתובב איתו והייתי צריך לעבוד קשה מאוד בשביל קלפים מסוימים. אם הייתי רוצה להשיג קלפים, היו מכריחים אותי לעשות דברים, למשל ללכת לבני קבוצה בוגרת יותר, לצעוק עליהם קללות ולקבל מכות.

"ההחלפה של הקלפים הגיעה למימדים לא-מוסריים. את הקלפים האחרונים שלי גנבתי מידידה טובה, שלא יודעת מזה עד היום. אני הייתי מקבל חבילה פעם בשבועיים ולה היה סטוק מפואר של קלפים שאבא שלה הביא מתל-אביב, והייתי חייב להשיג. ניסיתי לשכנע אותה לתת לי אותם, היא לא הסכימה ובסוף לקחתי אותם במרמה".

מה היה כל כך מושך בהם?

"הם לא פוליטיקלי קורקט. היו שם דברים מאוד הזויים. לא בנאליים. ב'חבורת הזבל' היה אלמנט סאטירי-חתרני".

מה היתה הדמות האהובה עלייך?

"'עידן בטלן'. הוא סטלן כזה עם זבובים. כולו בסבבה שלו. זה היה מתאים לי. הם היו קאלט, אבל לא כמו 'מסע בין כוכבים'. הם קצת אנדרדוג בכל סביבת הקאלט". 

אלמנט סאטירי-חתרני

אמיתי אלסטר (29) מרמלה החל לאסוף "חבורת הזבל" בסוף כיתה ג'. כיום, 20 שנה אחרי, הוא חבר בקבוצת ההוקרה ל"חבורת הזבל" בפייסבוק.

אמיתי, למה?

"בקטע של נוסטלגיה. לא אשכח את פסח 1988. אז יצא סרט הקולנוע של 'חבורת הזבל'. כל הלונה פארק בתל-אביב נרתם לקטע הזה, והיתה שם בובה ענקית של אחת הדמויות. די היסטרי. לא ממש אהבתי את הסרט, כי ציפיתי שיהיה מצויר.

"שמרתי הכל, גם את הקלפים מקרטון שהיו נלווים לאלבום. האלבומים עדיין שמורים בחדר שלי בבית ההורים. השלישי לא מלא. אותי לא עניינו הפרסים. עניין אותי שהאלבום יהיה מלא, אבל היו קלפים נדירים, כשלפי התיאוריה הרווחת, בכל אזור יש קלפים נדירים אחרים".

מה אמרו ההורים שלך?

"אמא שלי לא אהבה, אבל אבא שלי היה בעד שירגילו אותנו לטראומות של החיים. אחר כך, כשיצאו עם סדרה 2 ו-3, הוא כבר שינה דעתו ואמר שהקלפים נעשו מסחריים ומגעילים מדי, ולא רצה שנאסוף אותם. טוב, זרקנו על זה המון כסף. היתה ילדה בבית-הספר שאבא שלה נהרג בתאונה, וקנו לה 40 חבילות. זה נראה לי אז המון ומדובר בסך הכל ב-20 שקל. אבל אז זה נחשב הישג מרשים לגרום להורים לקנות לך 10 חבילות. זה היה אוצר.

"אני מכיר אנשים שעדיין מנסים לאסוף את הקלפים. זה נראה לי מאוד מטורף להגיע למצב כזה. גם אם יש כסף לשלם, אין כל כך ממי לקנות. אבל אילו יכולתי לקנות את הקלפים שחסרים לי, זה יכול להיות נחמד".

ומה דעתך על "בית ספר למדרובים"? יתפוס?

"הילדים של היום אחרים. האתר נראה מאוד מקצועי, אבל הציורים ישראליים. לא שזה לא מספיק טוב, אבל זה לא 'חבורת הזבל'".

ילדים של בוקר וילדים של ערב 

שטרן יוצא חוצץ נגד הטענה שיצירי כפיו החדשים, פרי הארץ, אינם נאים כבני חסותו הישנים. "יש נטייה גלותית-ישראלית לסגוד למה שנעשה בחו"ל", הוא מגן על הפרויקט השיווקי החדש שלו. "זה עניין של טעם וריח".

אבל הם פחות קורצים לתרבות הפופ, ופחות יפים.

"עובדה שיש בהם עניין גדול מאוד בחו"ל. זה הפרויקט הכי מושקע שלי אי פעם".

מתוך האתר "בית ספר למדרובים"

זו אינה הפעם השנייה ששטרן מנסה את כוחו בהגעלת ילדים. שמונה שנים אחרי ש"חבורת הזבל" סיימה את הקדנציה הוא שיווק את "המוטרפים", ועכשיו הוא עושה זאת שוב, עם חברת האנימציה "קידו" שבבעלות הקומיקאי שלום אסייג, שגם בחר את השם "מדרובים". הפעם, ההצלחה נראית קשה יותר להשגה, מכיוון שהילדים של היום לא צריכים למחוא כף כדי להפוך קלף. יש להם שלט, מחשב וטלפון סלולרי שיעשו את זה בשבילם.

"לכן אנחנו משתמשים בניו-מדיה, באינטרנט ובסלולר", הסביר שטרן. "למעשה אנחנו מנפישים את הדמויות, אבל השבוע התחלנו לשווק גם אלבום ומעטפות. הגישה שלי היא שהילדים של היום הם שני ילדים: בבוקר הילדים של פעם - שמשחקים ומחליפים קלפים בבית-הספר, ובערב הם הילדים החדשים שהולכים למחשב.

"השתמשנו גם בריאליטי. עשינו באתר תוכנית שנקראת 'מדרוב נולד'. השתתפו בזה 35 אלף ילדים שבחרו את נבחרת הדמויות האהובות ביותר. בשבוע וחצי האחרונים זה הגיע לקצב של 10,000 ילדים ביום. הילדים מטורפים על האנימציות. זה לא מבטיח שיקנו את המעטפות, אבל זה ביסס אהבה לדמויות. ילדים לא יאספו דבר שאינם מאוהבים בו עד מעל הראש".

עם הדמויות המדרוביות נמנות פזיתי רזיתי, דרור חטף צרור, שולה מסטולה, אפק מתאפק ואסי ערסי, "שהוא מן בובליל שכזה", לפי שטרן. כן "המדרובים" הם יותר בורקס ופחות קטשופ.

"יש פה סטריאוטיפים, כמו בכיתה" הוא אומר. "השמן, החנפן, החרשן. הומור שמות חזק אצל ילדים. אבל לא רק. אני בונה על תחרותיות. הילדים צריכים להיכנס לאינטרנט ולרשום את הקלפים שלהם באתר. מי שאוסף הכי הרבה קלפים נדירים יהיה 'מלך ליום אחד'".

ועדיין, לא בטוח שזה יצליח.

"ברוכים הבאים לחיים שלי. אי אפשר לעשות בדיקת שוק או סקר לדברים חדשים. אני לוקח דבר שאף ילד לא מכיר, וצריך שזה יהיה להיט היסטרי כדי לכסות את ההשקעה. זה עסק מפחיד מאוד".

אין כמו שולה מסטולה

בטיפו, אתר ילדים שמקיים שיתוף פעולה עם "המדרובים", מדווחים שהילדים מגלים עניין יחסי באתר, אם כי עדיין לא נצפתה היסטריה.

אבל עומר אבידר (7.5) ממודיעין כבר דורש מאביו למלא דלק בתחנת הדלק שמוכרת קלפים של "מדרובים".

"פזיתי רזיתי אוהבת את כל החיות. אחרי בישול", הוא שר וצוחק. "אני הכי אוהב את פזיתי רזיתי ושולה מסטולה. אני מכיר את השירים שלהן בעל פה. אני רוצה להיות ראשון בכל הבית-ספר שלי, אבל גם באתר".

אביו של עומר עבד בעבר עם שטרן, וזה פנה אליו כדי לשתף את בנו בקבוצת ניסוי לפרויקט.

"לצערי, זה תופס", העיד אבידר האב.

 "אתמול הוא רצה ללכת לאכול בבורגראנץ' כי שם יש גם קלפים. יש לי דלקן של דור אלון, אבל הוא משכנע אותי ללכת לתדלק ב'דלק' כדי להשיג עוד קלפים. באתר הוא כבר מקום שישי. הוא רק מצטער שאין קלף עם שמו. לא אכפת היה לו אפילו שיהיה קלף שצוחק עליו. אבל הוא מתנחם ב'נטע קסטנייטה', שמה של אחותו".

יש קלפים שצורמים לך?

"יש קלף הנושא את השם 'זיו ז"ל', שבעיניי חורג מגבול הטעם הטוב. התמונה עצמה לא נראית מפחידה או מרתיעה, ודאי לא ביחס לכל משחק מחשב הקיים בשוק. אלא שבניגוד לקלפים כמו יון אקורדיון, ענבר עכבר, ניר בציר, מידד מותח יד - פה אין חרוז. לטעמי האישי, בתקופה שבה אנו נמצאים היה רצוי שלא להשתמש בביטוי זה. אבל גם ב'ארץ נהדרת' יש דמויות שאנו כהורים פחות אוהבים".

• מה הקלף של השם שלכם? איזה קלף בחבורת הזבל הכי אהבתם? יש לכם הצעה לקלף חדש? ספרו על כך בתגובות