ספר ילדים שכדאי להחביא מהילדים

על רגל אחת הייתי מנסחת את המסע שאנחנו עוברים ביחס למושגים גדולים, מופשטים, כמו "טוב" ו"רע", ככה: בהתחלה אנחנו ילדים. באנו הנה כדי ללמוד ואנחנו עושים את זה כל הזמן. מה טוב? מה רע? מה חם? מה קר? מה דוקר? מה גבוה? מה קורה כשדוחפים חוט ברזל לתוך שלושת החורים המצחיקים האלה בקיר?

אנחנו פוערים לעבר העולם זוג עיניים תוהות ומתחילים לברר. לאט לאט מצטברות מסקנות: חם מדי זה כואב, גבוה זה כיף, ומפחיד. ואם דוחפים חוט ברזל לחורים בקיר, זה נורא מצחיק כי אמא מתחילה להשמיע צווחות משונות והפנים שלה נהיים אדומים והיא מספרת אחר-כך לכל החברים מלא פעמים איך דחפתי חוט ברזל לחורים בקיר ואיזה מזל שלא התחשלמתי, או משהו כזה.

אנחנו מגיעים לשיא ידיעותינו בכל התחומים עלי אדמות כשאנחנו בערך בני 16. יש לנו תשובות לכל דבר ואנחנו לא מבינים למה עשו עניין כזה לאורך ההיסטוריה משאלות כמו מהו טוב או רע. יכלו פשוט לשאול אותנו. התגלמות הטוב היא, כמובן, נינט (או מטאליקה, או נועם טור, או הביטלס. תלוי איפה ומתי אתם בני 16), התגלמות הרע? קל מאד. ההורים שלנו. וכל השאר לא כל-כך חשוב.

אחר-כך, לאורך השנים, הידע האבסולוטי הזה מתחיל להתערער. אנחנו קוראים יותר ויודעים פחות ופחות. פתאום מתגנבת השערה שאולי אי אפשר להכריע בכזאת קלות בשאלות של טוב ורע, נכון ולא נכון. אולי הכל הוא רק דייסה של יצרים ודחפים והצדקות ואופנות מתחלפות?

הבעיה היא שבדיוק כשאנחנו מגיעים לדרגה מרשימה של חוסר ידיעה – מגיעים הילדים שלנו. והחצופים הקטנים תולים בנו עיניים מעריצות (טוב, הם עוד קטנים) ובטוחים שאנחנו נוכל לספק להם תשובות לשאלות שמטרידות אותם: מה טוב? מה רע? מה חם? מה גבוה? מה קורה כשדוחפים חוט ברזל לתוך שלושת החורים המצחיקים בקיר?

פעם, להורים ולספרות הילדים לא היתה בעיה לתת תשובות כאלה: הזאב הוא רע. כיפה אדומה היא טובה. שלגיה היא טובה. המכשפה היא רעה. גם אם נדמה באמצע שהרעים מנצחים, בסוף הטובים מנצחים. זהו. סוף הסיפור. לכי לצחצח שיניים ולישון.

המאה העשרים היתה תקופה כזאת, של סימני קריאה: תפסיק להרביץ לכל הילדים בגן! או שאני ארביץ לך! אז נכון, מדובר בהגיון קצת מעוות, אבל תודו שקל להבין.

עושה רושם שהמאה העשרים ואחת היא תקופה של שלוש נקודות וסימן שאלה. אמממ... אולי עדיף שלא תרביץ לכל הילדים בגן? אבל בעצם... אולי עדיף שכן? מי יודע...

החביתיות של מר זאב

כבר המון פעמים אמרתי והמלצתי להורים לקרוא לבד את ספר הילדים לפני שמספרים אותו לילדים. אז אמרתי, אז מה? מי אמר שאני צריכה להקשיב לעצמי? כך קרה שראיתי את הספר "החביתיות של מר זאב", הציורים היו חביבים, ההוצאה היא "אגם" שאני בדרך-כלל מאוד מרוצה מהבחירות שלה (זה הזמן להמליץ שוב על הספר "קולין וארגז הנמנומים". אחלה ספר), המתרגמת היא גילי בר-הלל סמו הנערצת, הסופרת היא ג'אן פירנלי שאת שמה זכרתי במעומעם מספרים אחרים, אפילו השם – "החביתיות של מר זאב" – רימז על צמחונות בלתי מזיקה. מה כבר יכול להיות רע?

אז סיפרתי לילדים (בני חמש וחצי) ולי באותו זמן. אני אספר גם לכם. שעת סיפור: "בוקר אחד מר זאב היה רעב. התחשק לו לאכול חביתיות" (מחשבה תוך כדי קריאה: זאב? חביתיות? מישהו כאן מכבס את דמותו של הזאב באבקת פוליטיקלי קורקט? נו, טוב. נמשיך).

הוא לא יודע לקרוא את המתכון, לכן הוא פונה לתרנגולת ומבקש עזרה. היא מסרבת וטורקת לו את הדלת. במאמץ רב הזאב מסתדר לבד, בלי טובות מאף אחד. בהמשך הוא מבקש עזרה גם מגמד הלילה וממר ביסקוויט וגם הם מסרבים. הזאב מסתדר שוב ושוב לבד, בלי טובות מאף אחד (מחשבה תוך כדי קריאה: רגע, איזה מין מסר זה, "בלי טובות מאף אחד"? מה עושה הניכור הקפיטליסטי הזה בספר של הילדים שלי? וחוץ מזה, הסיפור מזכיר לי פתאום את הסיפור על התרנגולת שזרעה והשקתה וניכשה וקטפה ובישלה בלי עזרה מחבריה ובסוף, כמוסר השכל, גם אכלה לבד. אני לא אוהבת את הסיפור הצדקני ההוא. נו, טוב, נמשיך).

הזאב ממשיך לבקש עזרה, הפעם מכיפה אדומה ומשלושת החזירונים. אף אחד לא מוכן לעזור לו. (מחשבה תוך קריאה: אה! זאת פראפראזה על אגדות ילדים! אבל במהופך! אבל הילדים שלי עדיין לא שמעו את כיפה אדומה כמו שצריך, למה הם צריכים לשמוע פראפראזה קודם? איך מפסיקים לקרוא את זה באמצע? הי, ילדים! ג'וק מאחוריכם! לא עבד. נמשיך. אין ברירה).

הזאב מכין את החביתיות לבד, ואז כל שכניו החצופים מגיעים ודורשים לאכול את חביתיות שלו. "מר זאב פתח את הדלת לרווחה, ומיד נכנסו כל השכנים הגרגרנים, דחפו אותו הצידה ודהרו במסדרון לכוון המטבח. מר זאב הניד ראשו, משך בכתפיו והלך בעקבותיהם. וכשכולם עמדו במטבח..." (רגע, צריך לעבור דף. יש לי הרגשה רעה. אזעקת פוסט-מודרניזם. הילדים כבר בוהים בספר במבט מבולבל).

"...מר זאב אכל אותם. אמ-אמ-אמ-אם! ימ-ימ-ימ-ים! וזה היה סופם של השכנים החוצפנים!" ולבסוף, הוא אוכל גם את החביתיות שלו לבד לבד, בלי שום עזרה מאף אחד.

"והזאב, הוא טוב או רע?" מזל שאני לא חושבת שנפשם של ילדים היא רכה ופגיעה במיוחד. הם יותר חזקים ממה שאנחנו חושבים ואני לא חושבת שספר באמת יכול לשרוט את נפשותיהם, אחרת הייתי תובעת מישהו.

"תשמעו", שבתי לעשתונותי. "הספר הזה התבלבל".

והלכנו לבחור לנו ספר אחר. את "החביתיות של מר זאב" הנחנו על מדף גבוה לבד לבד, כדי שלא יוכלו להגיע אליו בלי עזרה מאף אחד. אולי אני ארשה להם לחזור אליו בגיל עשרים.

• החביתיות של מר זאב. סיפור ואיורים: ג'אן פירנלי. עברית: גילי בר-הלל סמו. אגם הוצאה לאור.
  

לחצו כאן למדור ספרי הילדים.

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.