אמא טובה היא אמא שהיא לא קורבן

כן, כן, אני יודעת שעכשיו זה נקרא "יום המשפחה". זה תכתיב שאני לא מוכנה לקבל. מה קרה? שלושה אבות ושני דודים התלוננו בפני יו"ר הוועדה לקריאת ימים בשמות? יום האם הוא יום האם ויש לו מנהגים ומצוות משלו. חובה, למשל, על הילדים להכין מתנה לאימם. על היצירה לכלול גליל קרטון של נייר טואלט וצלופן. האם, בתורה, צריכה לקבל את המתנה בפנים קורנות ולהציבה במקום בולט בבית. כמו כן, על הילדים לשיר לפחות פעמיים "אמא יקרה לי" ולהכין לאימם ארוחת בוקר של ביצים חרוכות, מיץ תפוזים סחוט עם גרעינים ופרוסת לחם קפואה שעליה גושי חמאה. כך נהוג, כך מקובל, כך היה וכך יהיה.

לא בטוח שאמא הוא תפקיד מסובך כל-כך כמו שנהוג לחשוב. הבעיה היא שהוא אחד התפקידים שהחברה מסביב הכי בוחשת בו. מצד אחד, מבצעים בו האלהה מעצבנת. ברגע שאת הופכת לאם, את מוזמנת (איזה מוזמנת? נדרשת!) לשבת עם כל הכרובים על כסא מוזהב לצידה של אלוהים ולזמרר שירי קודש בקול סופרן. מצד שני, מבוצע בך לינץ' אישיותי. זהו. את קודם כל אמא ורק אחר-כך, אם בכלל, את אדם.

מצד אחד, אין באמת אפשרות לא להיות אמא. החל מגיל מסויים, החברה לא נותנת לך אפשרות בחירה כזאת. ואם בכל זאת בחרת לוותר על האימהות, את מגלה שלבחור-לא-להיות-אמא זאת עבודה כל-כך קשה ומייגעת, היא מצריכה כל-כך הרבה הסברים והצדקות, לדלג מעל כל-כך הרבה גבות מורמות, עד שכבר יותר פשוט לגדל ילד.

מצד שני, אם כבר הלכת על האפשרות המקובלת והפכת לאם כמו כולן, את מגלה שאין אפשרות לעשות את זה נכון. את מוכפשת שוב ושוב ולא משנה מה תעשי. רוצה להישאר עם הילד? את טרחנית משעממת שכל מה שמעניין אותה הוא פיפי-קקי ועיקרון הרצף. רוצה לצאת לעבוד? את קרייריסטית מזניחה שחושבת רק על עצמה. חכי-חכי שתקבלי את החשבון מהפסיכולוג של הילדים. את כל החסכונות הוא יגמור לך. רוצה להיות מגניבה? את פאתטית שלא מוכנה לנהוג כמצופה מגילך וממעמדך. רוצה להיות המבוגרת-האחראית? איכס, לא מגניב. את דהויה, מוותרת על הנשיות ועל האישיות שלך.

הטור הזה מוקדש לכן, אימהות יקרות. זה נסיון להצביע על כל המלכודות שמנסים להכניס אותנו אליהן. לא כדי לייאש (למרות שהמצב די מייאש), אלא כדי שנראה שאת תפקיד האמא עדיין צריך לכתוב, כל אחת בדרכה. זה כמעט בלתי אפשרי, כי כמו שציינתי, לכל אחד יש מה להגיד, כל אחד חושב שהוא יודע איזו אמא את צריכה להיות. אל תאמיני. אמא טובה היא לא אמא שהילדים שלה יוצאים מוצלחים או מאושרים. את יכולה לעשות כמיטב יכולתך, אבל זה לא באמת בשליטתך.

אמא טובה היא אמא שלא מוכנה להיות קורבן. לא של הילדים שלה, לא של ההורים שלה ולא של החברה סביבה. היא אמא שלא מוכנה להיכנס למשבצת מוכנה, לתפקיד שכבר נכתב עבורה שוב ושוב.

דמות האם בספרות הילדים

שוב ושוב כותבת החברה האנושית את תפקיד האם ומעמידה בפנייך אופציות שמספרן ואופקן מוגבל מאד. במיתולוגיות, בשירים ובספרים, בתכניות טלוויזיה ורדיו, בעיתונים, בסרטים, בנאומים ("תדע כל אם עבריה...!). וזה מחלחל עמוק עמוק. בספר "אישה בורחת מבשורה" של גרוסמן נכנסת אורה בעיניים פקוחות לתפקיד "האמא של חייל שהולך למלחמה". היא רואה את עצמה נתלית על הבחור החסון, הגבוה ממנה, בחיבוק דומע, את המבט הרחום, המעריץ, החושש, של עצמה. היא רואה את עצמה מבצעת את כל הפעולות שנכתבו עבורה. אבל גם אם היא רואה, זה לא אומר שהיא יכולה אחרת.

ההיחלצות הכי מרשימה שנתקלתי בה מתפקיד מקודש ומוכתב, נעשתה על-ידי גיבורת יום האם שלי, מנואלה דבירי. לפני אחת-עשרה שנים בדיוק (26/2/98) דבירי נדרשה להיכנס לתפקיד המוגדר ביותר בחברה הישראלית, תפקיד "האם השכולה". בהערצה ראינו כולנו כיצד היא דוחה את כל הערכים המקודשים, הכתובים מראש של התפקיד ויוצרת משבצת שכולה מנואלה דבירי. אישה כשרונית, יפה, חכמה, רהוטה, עצובה, שמחה, שאיבדה את בנה.

גם לספרות הילדים יש תפקיד חשוב בכתיבת תפקיד האם. גם מכיוון שהאם היא נוכחות חשובה, הכי חשובה, בחיי הילדים שצורכים אותה והיא מאפשרת להם לעבד, דרך הסיפור, את יחסיהם עימה, אבל גם כדי לחנך אותם כבר מילדות אילו אפשרויות עומדות בפני אימהות. ספרות הילדים נותנת לנו ארכיטיפים קבועים של אם. משונה ואפילו עצוב לגלות עד כמה הם לא השתנו עם השנים.

האם המתה – ובמותה ציוותה לנו את החיים המשוגעים

יש דרך אחת, חסכונית ומוצלחת, להיות אמא ממש טובה. למות. כמות האמהות המתות בספרות הילדים לדורותיה פשוט מרשימה. זה, כמובן, בעיקר כדי לממש פנטזיה חבויה של ילדים: להיות יתום. אפשר להירגע, לא מדובר בפנטזיה שבאמת רוצה להתממש, אלא רצון ברור ומובן לקצת חופש. אין מקום טוב יותר לממש את הפנטזיה מאשר ספר. האמהות של שלגיה וסינדרלה מתו. בדמי ימיה מתה גם אימו של ג'יימס מ"ג'יימס והאפרסק הענקי" של רואלד דאל.

לילי פוטר, יהיה זכרה ברוך, מתה בדרך המקודשת ביותר: בהגינה על הארי פוטר הפעוט מפני וולדמורט. איזה כיף להארי, אמא שלו כבר לא שם כדי לצעוק עליו שיפסיק להרוג בסיליסקים לפני ארוחת הערב. מצד שני, רוחה והקרבתה האינסופית עדיין מגינים עליו מלמעלה. גם אמא של גילגי מתה כדי לאפשר לה לא ללכת לבית הספר וללמוד את פוּחַ הלֶקֵל. ינוחו על משכבן בשלום גם אמא של בסטיאן מ"הסיפור שאינו נגמר" ואמה הביולוגית של אן שרלי מ"האסופית". אשריהם כולם שיתומים הם. אמא חיה היא אדם. אמא מתה פטורה מהכורח הזה. היא רק סמל, היא האמהוּת בלי הצדדים המעיקים, הכובלים שלה. היא אימהות בלי אמא. הכי כיף.

האם החורגת – נהיה כאן מעניין

כשאני אהיה גדולה, אני אהיה אמא חורגת. כל היום וכל הלילה הילדים יכבסו בשבילי את שמלות הנשף עד אשר ינשור עור כפות ידיהם. בשעות החופשיות שלהם, אני אשלח אותם לכרות פחם במכרה הקרוב.

הבעיה של רבים מהיתומים המאושרים שנזכרו למעלה, היא שעם מות אמם הקדושה, האמיתית, הביולוגית, מיד מוצמדת להם אחת פחות מוצלחת. מנקודת מבטם, כמובן. האם החורגת היא דמות ראי של האם המתה. היא האמא בלי האמהוּת. נהוג לקרוא אותן כפיצול של דמות אם אחת. כדי לא לסבך את הילדים (אמא היא לפעמים מיטיבה ולפעמים איומה ונוראית), מחלקים את התפקיד לשתי אמהות שונות.

כך גם קל יותר לשנוא את הצדדים המרגיזים, התובעניים באמא. הרי היא בכלל לא אמיתית. היא חורגת. האם החורגת מככבת במעשיות ילדים, אבל גם בסיפורים עדכניים יותר. החורגת האולטימטיבית היא, כמובן, אמא של שלגיה, מה שרומז לנו שהתכונה הכי איומה, הכי מוכפשת באמא, תהיה חוסר רצון להסתפק בתואר "נראית טוב לגילה" והתעקשות על תחרות עם הדור הצעיר יותר. פני את מקומך, אומר הסיפור, ולכי תסרגי משהו. את יודעת מה, אולי עדיף שתמותי. זה מה שהאמהות המכובדות עושות.

בספרות העדכנית, הדודות של ג'יימס (ג'יימס והאפרסק הענקי) הן כל-כך רעות, כל-כך מכוערות, כל-כך איומות ונוראות! פשוט תענוג. דודות הן בכלל אימהות חורגות מצויינות. הדודה פטוניה, האם החורגת של הארי פוטר, מייצגת תת-טיפוס בתפקיד החורגת: האם החורגת שמעדיפה את ילדיה שלה, המרושעים והמכוערים, על פני הגיבורה או הגיבור. כן, כן, אתם מבינים נכון. זהו ייצוג ספרותי של האמא שמעדיפה את האחים שלכם, המתחרים האיומים ביותר שלכם, על פניכם. זו לא חייבת להיות אפלייה על בסיס קבוע. מספיק שפעם נתת לילד אחד את את הסוכריה השלמה ולילד השני, את הסוכריה הקצת-שבורה ואת כבר האמא המרשעת של סינדרלה.  

האם הנזקקת – אוי, קשה לי

אוי, אני לא מרגישה טוב, אוי, קשה לי, אוי, אני עניה ומסכנה. אוי, למישהו יש פרח לב זהב בשבילי? האם הנזקקת אוהבת לשלוח את ילדיה, בדרך כלל מדובר בבן זכר, להציל אותה. המפורסמת מכולן היא האם החולה ששולחת את בנה להביא לה את פרח לב הזהב. כמו האם החורגת, גם האם הנזקקת מעבידה את ילדיה, אך היא אינה עושה זאת בגלל רשעותה. היא נשמה טובה והילד נשמה טובה. כולם נשמות טובות שכרוכות זו בזו בריקוד מפותל של תלות, ריצוי וסיפוק צרכים.

פניה ברגשטיין כתבה שיר קורע לב על ילדה (הפעם ילדה ולא ילד), שלוקחת אחריות על מצב רוחה של האם: "אמא, אל תהיי עצובה כל-כך, / קומי וראי מה הבאתי לך, / ורדים אדומים כמו אש להבה- / אמא, אל-נא תהיי עצובה!"

גם אמו של אנטון מהספר "פצפונת ואנטון" של אריך קסטנר, היא אם נזקקת. אין מה לרחם כאן על אנטון. הוא מוכר בכיף גפרורים עם פצפונת חברתו ברחובות בלילה. אבל אמא שלו, הו, אמא שלו. כל-כך טובה ואוהבת ורחומה ונזקקת. אנשים טובים, עיזרו לה!

האם המזניחה

אם אמו של אנטון היא אם נזקקת, הרי שאמה של פצפונת היא האם המזניחה. זאת שמעדיפה להתקשט בפרוות וללכת בערבים לאופרות ולתיאטרון, מאשר להקשיב לנשימת ילדיה הישנים. האם המזניחה היא האנה קארנינה של ספרות הילדים, אבל בעוד שספרות המבוגרים לא נותנת תקנה לאימהות כאלה ומשליכה אותן תחת גלגלי הרכבת, הרי שספרות הילדים משאירה להן פתח לתיקון.

האם המזניחה זקוקה לאילוף יותר מכל אמא אחרת. היא לא רעה מטבעה כמו האם החורגת. יש לה בעיה קטנה בסדר העדיפויות, צ'פחה קטנה והיא תיק-תק מסתדרת. לכן, הסיפורים על אמהות מזניחות הם סיפורים של אילוף ותיקון. זהו לא מסע ילדי, זהו מסע אימהי ובו מבינה האם את סדר העדיפויות הנכון בחיים. גב' בנקס, אמם של ג'יין ומייקל מהספר "מרי פופינס" עוברת אילוף כזה. גם אמה של פצפונת מתקנת את דרכיה הנלוזות.

בסרט "מרי פופינס" גב' בנקס היא אם מזניחה מסוג מסוים. היא פעילה פמיניסטית שמזניחה את ילדיה לטובת הפגנות למען זכות הצבעה לנשים. הסרט נעשה בשנות ה-60 ומישהו כנראה חשב שיש חשיבות חברתית לסמן משוואה שאומרת פמיניסטית = מזניחה. יש לציין שבספר אין זכר לעובדה הזאת. המשוואות הללו משתנות בהתאם לתקופה.

לפעמים החברה מרגישה צורך להגן על הילדים מאמהות קרייריסטיות, לפעמים מאמהות נואפות או בלייניות ואז תראו יצירות שתולות את ההזנחה האימהית בעבודה או בגברים אחרים, ומי יודע מה צפוי לנו הלאה. אני לא מחווה דעה על האם המזניחה, רק מצביעה על הדרך בה ספרות ילדים מאלפת אימהות ומסמנת את גבולות התפקיד.

האם שלא אוהבת

זוהי הקטגוריה הקשה מכולן ולא פשוט למצוא לה דוגמאות. ספרות לילדים לא עוסקת רבות באמהות שלא אוהבות את ילדיהן. בדרך כלל, הסיפור יעביר את הדמות עידון ויהפוך אותה לאם חורגת או לדמות רשעית אחרת.

נורית זרחי היא יוצרת שלא מהססת לגעת במקום הרגיש הזה באופן ישיר יחסית. "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?" הוא סיפור על פטוניה, חתולה קטנה שמנסה לזכות באהבתה של חתולאמא בדרכים שונות ולא ממש מצליחה. החתולה הקטנה נעלמת, הופכת לשקופה, עד שאמה מלקקת אותה וכל ליקוק מחזיר איבר אחר עד שהחתלתולה חוזרת לניראות. המילים האחרונות הן: "אבל חשבתי שאת לא אוהבת אותי!" "איזה מחשבות מוזרות יש לך, פטוניה!" אמרה חתולאמא". אתם תחליטו אם אלו מילות נחמה או לא.

גם בספר "מטילדה" אפשר למצוא אמא וגם אבא שלא אוהבים את בתם. "לפעמים אנחנו נתקלים בהורים שהגישה שלהם הפוכה לגמרי – הורים שהילדים שלהם בכלל לא מעניינים אותם", כותב רואלד דאל. "האדון והגברת סטמבל היו בדיוק הורים כאלה. היו להם בן ששמו מייקל ובת ששמה מטילדה, ובייחוד אל מטילדה התייחסו ההורים האלה כאילו שהיתה רק גלד של פצע. גלד זה דבר שצריך לסבול ממנו עד שאפשר לגרד אותו מהפצע ולהעיף אותו".

האם המושלמת

האימהות שיש עליהן תו תקן. כך עושים זאת, חברות. בדרך כלל תו התקן שלהן הוא העובדה שהן אימהות מכף רגל ועד ראש. אף שערה לא מבצבצת החוצה מהתפקיד. הן לא נוצקו לתוך התבנית, הן הן התבנית.

המושלמת הראשונה היא היצור היחיד שגורם לי לעקם את האף בספר שאני הכי אוהבת בעולם, "פו הדב". קנגה, הדמות הנשית הבודדת בספר היא אמא ורק אמא. "בוא, רו יקירי", "קפוץ פנימה, רו יקירי". יקירי פה ויקירי שם. פריט הלבוש היחיד שמופיע על קנגה הוא, כמובן, הסינר. גם באיורים המקוריים של הספר וגם אצל וולט דיסני.

אמהות מושלמות נוספות הן מרילה, האמא המאמצת של אן שרלי מהספר "האסופית" ומרמי, אימן של הנשים הקטנות מג, ג'ו, אמי ובת. גם ג'ו מרץ' וגם אן שרלי יכולות, בזכות דמות האם המוצלחת, להפוך מנערות מרדניות, דעתניות, מוכשרות ומרתקות, לנשים רגועות, מאולפות ומשעממות עד בלי די. מזל שהספר נגמר כשג'ו נישאת לפרופסור פריץ הזקן והמשמים, כי שנים רבות ומרדימות עוד לפניה ולא היינו רוצים לחלוק אותן עם היצור שהפכה להיות.

האם שעונדת תכשיט פימו מכוער שהכינה לה בתה ביום האם

הייתי בת 10 או 11. גם אז, כמו היום, ידי לא בורכו בתבונה יתרה. אבל היה יום האם ומישהו הכריח אותי להכין תכשיט מפימו לאמי היקרה. אני לא זוכרת הרבה, רק שהבטתי בו וחשבתי שהוא חתיכת יצירה מכוערת במיוחד. אבל זה מה שהיה לי ואת זה נתתי לה. היא אמרה תודה ונישקה אותי ובזה, חשבתי, נגמר הסיפור. אבל בערב, אמא יצאה לבלות עם אבא וכשהם באו להגיד לנו לילה טוב, ראיתי על דש בגדה את תכשיט הפימו המכוער שהכנתי לה.

אז, כשהייתי ילדה, חשבתי שהיא תוריד אותו במכונית. היום, כאמא, אני יודעת שהיא לא הורידה. ליצירות שמכינות בנות לאמא שלהן יש קריטריון יופי שונה מהמקובל בעולם האמנות. יום האם שמח לכל האמהות של כל הילדים והמבוגרים, לכל הנשים שבחרו להיות לא אמהות למרות המכבשים, אבל במיוחד לאמא שלי.

לחצו כאן למדור ספרי הילדים.

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.