"אמא, יש לי משפחה גדולה?"

יום ראשון בצהריים. אני אוספת את הבן הגדול מהגן, והוא מקבל אותי בארשת מהורהרת, וזוג גבות מודאגות. אנחנו מתחילים לצעוד לכיוון הבית, כשהוא לפתע מושך בידי ומביט בי במבט עמוק: "אמא, יש לי משפחה, נכון?"

אני מנסה להרגיע אותו בחיוך חם: "בטח שיש לך משפחה, מתוקי".

"היא גדולה או קטנה?" הוא ממשיך לפני שאני מספיקה לשלוף מהמותן נאום הסברה מטעם מטה המשפחות הכללי.

"אה... היא גדולה..." אני אומרת כדי לחזק את הביטחון שלו מיידית, אבל אז אני תוהה האם היא באמת כזאת גדולה? בסך הכל חמש נפשות. "בטח שהיא גדולה, כי משפחה זה לא רק אבא, אמא ואחים. משפחה היא גם הדודים ובני הדודים והסבים והסבתות. כן, כן, יש לך משפחה גדולה למדי!"

אבל משום מה הזאטוט שלי לא מרוצה. הוא מוכן להמשיך ללכת, אבל פניו עודן חתומות. "למה אתה שואל?" אני מנסה לדלות פרטים מחדר המבצעים, לפני שתגיע איזו התפרצות בלתי צפויה. "כי הגננת אמרה שעוד מעט נחגוג את יום המשפחה..."

"נכון", אני מהנהנת, אבל בתוכי עדיין המושג הזה נשמע לי כעסקת סחר-מכר מפוקפקת, שבעטיה נגזל מאיתנו, האימהות, הסימן היחיד להערכה על המאמצים הבלתי אפשריים שבמסגרתם הלוחצת אנחנו חיות.

"ובכלל לא הבנתי למה יובל הוא לא גם במשפחה שלי, ולא רותם, ולא אבנר... למה אני לא יכול שכולם יהיו במשפחה שלי?".

אילן יוחסין מודל 2009

לרגל האירוע המסעיר, שבו גילה בני הבכור נטיות קוסמופוליטיות שגרמו לי נחת רבה, כינסתי את כל חברי המשפחה המצומצמת שלנו, ופתחתי בכנס שבמהלכו כולנו אספנו תמונות של כל שארי הבשר שלנו, עד לדודה גולדה מנתניה שנפטרה לפני שמונים שנה. הדבקנו את כולם על בריסטול במעין קולג' משעשע: לצד הדוד יעקב ציירנו ביד מגרפה ופרה, כי הוא רפתן, לבן הדוד נתי ההייטקיסט, הצמדנו מחשב ופלאפון, בידיים של הדודה ציפי הדבקנו שני תינוקות, כי היא מיילדת, וכך הלאה. וכמובן שלא שכחנו להכניס את כולם לתוך בית גדול, ולחתום על היצירה הפוסטמודרנית – כל אחד לפי המוזה ששרתה עליו.

כולם היו מרוצים ובהחלט עייפים, אבל אני ידעתי היטב שברגע זה סיימנו רק את חלקה הראשון של המשימה הבלתי אפשרית, כי למרות כל ההילולה, עדיין לא ניתנה לילד תשובה לגבי יובל ושאר החברים.

השעה הייתה כבר 21:00, הקטן זועק לשינה, הקטנה נרדמה לפני שעה, אבא מתחיל להראות סימני עצבנות על כך שיש לו על הראש עוד טונה עבודה למחר והבן שלי, הגלובליסט, מסרב להצעה של אבא לקחת את התמונה לגן, ולא מוותר: "אבל אני רוצה להכניס את אבנר ואת רותם ואת יובל לתמונה". אז הבטחתי לו שיש לי הפתעה מיוחדת בשבילו, אבל רק מחר נוכל לגלות מהי.

למחרת, במקום לעבוד, מצאו אותי עמיתיי קורעת דפי מגזינים במרץ, ויוצאת מוקדם כדי להיות האימא הראשונה שמגיעה לשער של הגן. "היום אנחנו עומדים להרחיב את המשפחה שלנו..." אמרתי לבני כשהוא אוסף את המעיל מהמתלה שבגן, ולא, לא התכוונתי שאבא ואני החלטנו להביא ילד נוסף למשפחה.

"למה את מתכוונת?" הוא פער זוג עיניים סקרניות.

"עוד מעט תראה..."

אפקט הפרפר

כשהגענו הביתה, התברר לי, שלמרבה הפלא, לילד הרבה יותר קל לקבל את העובדה שעליה מדברת חוכמת הקבלה – שאנחנו מחוברים בקשרים הדוקים לא רק לשארי הבשר שלנו, אלא לכל העולם ממש. בני הוקסם כשסיפרתי לו שבעצם קיימים קשרים בין כל בני האדם, קשרים בלתי נראים לעין, אבל חזקים מאוד, עד כדי כך שממש כל מעשה שאחד מאיתנו עושה משפיע על כל בני העולם.

"ואוו!" הוא צעק בהתפעלות, "אפילו אם אני מרים את היד ככה, כבר זה משפיע על כל האנשים?".

"כן, ממש כך. אפילו פרפר שמנפנף בכנפיים שלו, גורם בכך לשינויים בקצה השני של העולם. מכאן, שכולנו קרובים זה לזה כמו משפחה אחת גדולה ואם נדמה לנו שרק לאבא ולאמא ולאחים צריך להתנהג יפה ובאהבה, הרי זו טעות. אנחנו צריכים להתייחס באותה מידת האהבה לכל האנשים. נכון שזה לא פשוט ולא תמיד אנחנו אוהבים את כולם, אבל לפחות כדאי לנו להשתדל... כי אז נגרום לתגובות טובות אצל כל בני האדם".

אין ספק שהוא התרשם לא מעט מעיקרון אפקט הפרפר, ועכשיו אחרי הדיבורים, הגיעה עת המעשה. פתחנו אטלס ב"מפת העולם", ופרשתי לפניו בריסטול, העתקנו בקווים כללים את כדור הארץ לבריסטול, ואז הגיע הרגע לשלוף את חבילת עמודי המגזינים שאספתי כל היום. יחד התחלנו לגזור פרצופים של אינדיאני, אסקימואי, אפריקאי, אנגלי, צרפתי וכו'. הדבקנו כל אחד מהם על האזור המתאים, וכמובן שגולת הכותרת הייתה כשהדבקנו גם את התמונות של רותם, אבנר ויובל באזור הלוהט ביותר של המזרח התיכון.

כשסיימנו, בני חיבר קווים בין כל האנשים, ולמטה רשמנו: "כולנו משפחה אחת גדולה". את התמונה הזאת הוא מיד שם ליד תיק האוכל, ואמר בגאווה: "מחר אני אראה לגננת שמותר לי להכניס את מי שאני רוצה לתמונה!"

• מרגלית ונטורה, בת 34, אם לשלושה, עורכת תוכן בערוץ הקבלה .