דוקו-שקל

המתכון די פשוט. קחו סלב פלוס מוצר-תרבות למכירה, קחו סקנדל קטן פלוס בכיר, קחו דמות שצריכה בדחיפות שיפוץ תדמית. איספו במאי, מיצאו פינות מופזות שמש בפארק הירקון, עורך מנוסה וקריינות שמתלבשת על קרעי המידע בהגיגים ובעיקר בספקולציות, ואלה כבר יעשו את כל העבודה שנותרה.

חורים בלתי מוסברים בסיפור? מידע חסר או השערות? תמיד אפשר להביא לאולפן את קרקס העיתונאים הנודדים שיש להם דעה ברורה ומנוסחת ב-15 שניות לראש.

התוצאה: משהו שכמותו נראה יותר מדי על המסכים שלנו לאחרונה, ובהעדר שם טוב יותר הבה נקרא לו דוקוזבל. בעצם, למה להעליב? אפשר דוקושקל. ולא, אי אפשר להגדיל. 

הערוצים המסחריים לא המציאו את הרדידות, הם רק משכללים אותה לכלל סוגה נפוצה, במיוחד כשהם מנפיקים את תחליפי הריאליטי המציצניים האלה, עטויים בלבוש דוקומנטרי. הסחורה היא דמעות ושמועות. הדמעות של ריטה או השמועות על רביבו - מה עדיף? גאידמק הנוצץ, דקה לפני הקריסה, או רמי קליינשטיין, מגה-מאמי, לפני הדיסק החדש?

פרגן לו סרט

האמת היא שההבדלים כה קטנים עד כי אינם ראויים כמעט לציון. דני ענבר, יוצרם של הסרט על אודות גאידמק וזה על קליינשטיין, נמנע במתכוון מלשאול את מרואייניו שאלות קשות או לספק נקודות מבט שונות, מזוויות שונות, על דמויותיהם. לא מצאתם אנשי עסקים רציניים מדברים על התנהלותו של גאידמק, לא שמעתם מוזיקאים מפרגנים או מגנים את קליינשטיין. גאידמק קיבל סרט תדמיתי לפני הבחירות לראשות העיר ירושלים. זה לא עזר לו. קליינשטיין קיבל קידום מכירות רציני, ובגלל חיבתי למוזיקה שלו אני דווקא מקווה שיצליח לו. אבל מה קיבלו הצופים?

דוקושקל. מוצר זול להפקה שלובש נצנצים לפני השידור. הפרומואים מבטיחים לצופים את מה שלא יראו במקום אחר, את כל האמת, חשיפה, גילויים והצצה מרוכזת באדם. "מי אתה מפקד חיל הים", למשל, התיימר לחשוף דמות שלמרות מעמדה הבכיר בציבוריות שלנו, היא סוג של תעלומה.

אלמלא בחר לבלות במועדון חשפנות, לא היה הופך לנושא לסרט: בדוקושקל לא תראו אנשים שנחשפים בשל הישגיהם. סקנדל, שמועות על סקנדל או סתם שמועות הם העילה, והפיתוי הוא היכרות עם נושא השמועה. לפיכך הפרומואים ירבו לספר לכם על האמת והגילוי, אבל לא יגלו לכם איך זה באמת עובד.

בעולם שבו ידוענים חותמים על עסקה למכירת הדיסק שלהם דרך סרט, בעולם שמחוץ לקופסה המרצדת בסלון, מדובר בעסקאות מותנות באמפתיה כמעט טוטאלית לנושא הסרט. זו תהיה חשיפה של מה שכבר ידוע, או הצצה למה שידענו אך טרם ראינו בתמונות. אם יהיו שם עובדות חדשות על האיש שאנו מציצים לו, שני הצדדים בעסקה ידאגו לכך שאלה לא יזיקו לו. אחרי הכל, כשהמטרה היא למכור דיסק, וכשנעדיף לקנות דיסק של ילד טוב ירושלים, זו הדמות שנקבל:

. אם המטרה היא לצבור כוח, נסתובב קצת במוקדי הכוח המיוחסים לאיש. שיפוץ תדמית, כמו במקרה של רביבו או של ריטה, ייעשה רק בתאורה מחמיאה ובתנאים מגבילים שיוצרי הסרטים הללו בולעים בלי שום טרוניה.

כך שבמקרה הטוב, הדוקושקל הוא מעשה של אחיזת עיניים, שמתחנף למציצנות של הצופים אבל נמנע מלספק את ההבטחה המדוברת. אם הוא עשוי בחוכמה, כמו המוצר של אופירה אסייג אודות חיים רביבו, הוא ייצור דרמטיזציה בדיוק סביב ההימנעות מסיפוק ההבטחה, כך שעד לרגעים האחרונים יתהה הצופה, מתי זה כבר יגיע, או מהו בדיוק "זה", הלוז והליבה שלשמם התכנסנו.

כבר היה לנו דוקו השבוע?

צופים ומפתחי משדרים כאחד, מפתחים הרגלים שככל שהם מושרשים יותר, כך קשה יותר להיפטר מהם. הדוקושקל הוא דבק זול בין תוכניות יקרות להפקה, ולכן אנחנו צפויים לראות עוד ועוד כמותו בלוחות המשדרים של הערוצים המסחריים, ודאי כל עוד המיתון מכה בענף. לעולם לא יחסרו מועמדים שעז רצונם במריחת פרצופם על המסך ל-40 דקות, ולעולם לא יחסרו כאן סקנדלים ראויים להפקת חאפ-לאפ מהירה.

מה כל כך רע בזה, תשאלו? והתשובה אינה דווקא בתכנים של המוצרים הללו, אלא בדחיקתה של עשייה דוקומנטרית רצינית יותר אל השוליים, משיקולים של גיוון בשיבוץ, או במלים אחרות "כבר היה לנו דוקו השבוע, לא?",

וכך אפשר לשלול מראש השקעה ומחשבה על האוצר המתהווה של הדוקומנטציה הישראלית המשובחת, זה שמבליח לרגע בערוץ 8 או ביס דוקו או במשבצת המצויינת של הערוץ הראשון.

על השאלה הגדולה באמת, האם טלוויזיה מסחרית צריכה להיות מחויבת לעשייה שתשקף את מציאות חיינו ותרבותנו כאן - לא אתיימר לענות. יש מי שמאמין שאכן כן. במשבצת חדשה בחינוכית, הרחק מה"קחו סלב ל-40 דקות", תמצאו החל מ-6 באפריל את "דוקומנטרי עם רינו צרור", ובה כל מה שרציתם לדעת על התעשייה ואיכויותיה השונות.

עם יד על הלב, נגיד ש"שלום חנוך מדבר על הכל" משודר במקביל ב-2, אפילו אם אתם יודעים שזה לא יהיה הכל וזה לא יהיה "זה", במה תצפו?