הורה או מפקד? הכירו את ההורה האוטוקרטי

הילדים שלהם מנומסים להפליא. שרוך המכנסיים שלהם לעולם לא ישתלשל מהחולצה החוצה ולא תגלו כתם של בוץ על חולצתם. כשקוראים להם להיכנס הביתה, הם לא מתווכחים. כך גם כשאומרים להם ללכת לישון. הם לא מאחרים לבית הספר ותמיד נראים מסודרים. הם כמובן לא מתחצפים להורים.

איך הם עושים את זה? אתם שואלים את עצמכם בקנאה על ההורים המאושרים. כן, חסרה לילדים קצת שימחת חיים, אתם מודים, ורגע, ההתנהלות שלהם מזכירה לכם משהו. מה זה יכול להיות? אולי כיתה של חיילים? הכירו את המשפחה האוטוקרטית.

מהם המאפיינים של הגישה האוטוקרטית?

אפרת טננבאום, מרצה ומנחה בכירה במכון אדלר עונה: "אם בגישה הדמוקרטית, ההורה הוא המנהיג, בגישה זו הוא השליט. כל ההחלטות בידיו ואין משא ומתן. הכול מתבצע על פי הדרך שלו. הבסיס של הגישה האוטוקרטית הוא תפיסה כוחנית ונוקשה של ההורה. התקשורת מאופיינת במתן הוראות ולא בדיאלוג. למעשה, לא מתפתחת תקשורת של ממש בגישה זו. ההורה נוקט בגישה מקובעת ואינו פועל על פי מציאות משתנה. אין כאן צמיחה והתאמה של ההורים לצרכים וליכולות המשתנות של הילדים".

גישה זו לא עובדת, אני מניחה...

"זוהי גישה שאינה מתאימה לרוח הזמן. כיום, בכל מקום הילדים שומעים שהם יכולים להחליט ובבית הספר הם אומרים את מה שהם רוצים. אנחנו חיים בחברה יותר פתוחה ודמוקרטית וזה מחלחל לתוך המשפחה. המרדנות היא במובן מסוים רוח התקופה. בתפיסה הזו אין יכולת לראות למשל שמה שעובד עם ילד בן 3-4, לא עובד עם ילד בן 7 ובטח לא עם ילד בן 13. כשהאפשרויות והבחירה רחבים כמו בעידן שלנו, גם היכולות והכישורים צריכים להיות יותר מפותחים. הורה שמחליט את כל ההחלטות הוא כמו מישהו שפותח את המקרר ואוכל לילדים את כל האוכל. הוא לא מאפשר שום שדה להתנסות".

חכה שאבא יחזור הביתה...

"לאחת מקבוצות הדיון שלי", מספרת טננבאום. "הגיעה אמא ל-3 ילדים בני 5, 6 ו-9. היא הרגישה מצוקה מאוד גדולה. היא אמרה 'אני נורא משקיעה ומשתדלת ובכל זאת, אני נכשלת בכל מה שאני עושה'. כשניסיתי לבדוק מה לא מצליח לה, גיליתי שהרבה דברים בבית מתנהלים בעצם כמו שהיא רוצה, אבל יש הרבה מתח, כעס, התמרמרות של הילדים ותסכול שלה. כשניסיתי לרדת לעומקם של דברים, התבהרה תמונה של אמא שהכול ברור לה, שיש רק דרך אחת לעשות דברים ושהיא מנסה לכפות את הדרך הזו על כל המשפחה.

"האב היה פאסיבי ונתן לה את המנדט, היות והיא זו שהייתה בבית. היא השתמשה באבא כבסוג של איום. כששום דבר לא עבד, היא הייתה אומרת 'כשאבא יבוא, אני אספר לו והוא יעניש', והוא שיתף איתה פעולה ומילא את התפקיד שלו. היא השקיעה זמן רב, מחשבה ומאמצים בחינוך, אבל ללא הגמישות לראות האם זה מתאים לילדים. התפיסה שלה הייתה 'ככה אנחנו גדלנו וזה עבד מצוין. אני לא מבינה את כל הדבר הזה שצריך לשאול ילדים ולתת להם לבחור. הם קטנים ואני יודעת מה נכון עבורם'.

"זה הגיע עד למקום של 'אני יודעת מי החברים הנכונים להם ומי לא'. עם הבכור זה עבד בהתחלה מצוין. הוא היה מאוד צייתן וממושמע, אבל כשהיא רצתה שייקח אחריות ועצמאות ויעשה דברים לבד, הוא לא ידע לעשות את זה. השנייה הייתה מאוד מרדנית, אולי כניסיון שלה להגדיר את עצמה בשונה מאחיה הבכור".

מהי ההשפעה של חינוך בגישה זו על הילדים?

"היות וגישה זו מלווה פעמים רבות באיומים, עונשים, כפייה וכוח, היא מביאה לפחד מההורים. ראשית, פחד מהתוצאה – מה יקרה אם לא אעשה את זה ופחד נוסף מלאכזב את ההורים. הפחד פוגע בביטחון העצמי ובדימוי העצמי של הילדים ומתפתחת תפיסת עולם לפיה מסוכן לקבל החלטות ולפעול לבד. בנוסף, הפחד עלול ליצור מצב של הסתרות ושקרים.

"הילדים לא לומדים לזהות את הרצונות ואת הצרכים שלהם, ובטח לא להגיד אותם. הם לא באמת מקבלים כלים לבחור ולהתפתח. הם עושים הכול הפוך או נהיים מאוד פאסיביים, חסרי ביטחון ותלותיים. הם מחכים שיגידו להם מהי הדרך ומהו הפתרון. הם לומדים שהעולם מתחלק למי שאומר מה לעשות ולמי שעושה והופכים להיות אחד הקצוות בעצמם. עם ילדים קטנים, גישה זו יכולה לעבוד, אבל בדרך כלל זה מתפוצץ כשהם גדלים. התוצאה הרווחת היא ילדים מאוד מרדניים, כאשר המרד עובד לרוב נגדם. הם אנטי כל דבר".

"הגיע אלי אב למתבגרים, שעד גיל ההתבגרות התפיסה הקשוחה שלו מאוד עבדה אצלם. בגיל ההתבגרות הם עברו לעיר אחרת, כל המסגרות השתנו והשינוי ביחד עם גיל ההתבגרות, הביאו את הילדים למצב בו לא היו מוכנים לקבל יותר את ההתנהלות הזו מולם. התחילו הרבה שקרים. הם אמרו שהם הולכים לבית הספר ולא הלכו, למשל.

"כשהדברים עלו על פני השטח, היו הרבה מריבות קשות והסתגרויות. הסמכות כבר לא עבדה. האב היה מאוד חסר אונים, כי פרק זמן ארוך, הדרך שלו עבדה והוא לא הכיר משהו אחר. בשלב הבא התחילו רגשות אשמה: 'איך הגענו למצב הזה, מה עשיתי לא בסדר, האם אפשר לתקן? ומה יהיה כשהם יהיו גדולים?'"

כמה צעדים רחוק מדי

"בראייה האדלריאנית, המשפחה משקפת את החברה. בעבר, רוב המשפחות התנהלו כך. חלק מההורים שגדלו כך, מיישמים את הגישה הזו כיום עם ילדיהם. לעומת זאת, ישנם הורים המתחילים בגישה המתירנית ואם זה לא עובד להם, הם מאמצים את הגישה ההפוכה. עוסקים כיום הרבה בסמכות ההורית. לעיתים ההורים ששומעים וקוראים על אובדן הסמכות ההורית, הולכים כמה צעדים רחוק מדי עם מה שהבינו".

מה קורה כאשר סגנונות ההורות של שני בני הזוג שונים?

"מכיוון שהסגנון האוטוקרטי הוא כוחני, גם כאשר בן הזוג הוא יותר ותרן ורך, הסגנון האוטוקרטי ינצח, או שיהיו הרבה ויכוחים וחיכוכים בין בני הזוג".

מדוע בעבר סגנון זה לא יצר דור של ילדים תלותיים?

"כשיש פחות אפשרויות, המסלול ברור יותר. העולם של היום מזמן לנו הרבה אפשרויות ובחירות, מה שלא היה קיים בעבר. הכל היה הרבה יותר מוגדר וברור".

קיימים יתרונות בגישה זו?

"נקודת המוצא היא שההורים יודעים הכול, הכי טוב ויותר טוב. יש כאן יתרון להורים שיש להם תחושה שהמושכות בידיים שלהם. ההורים לא מובלים. יש להם דרך ואג'נדה ברורה. הם מרגישים שהם פועלים נכון ולטובת הילדים וזה חוסך מהם הרבה התלבטויות. יתרון נוסף הוא שהגישה עובדת בעיקר עם ילדים צעירים. אנחנו פוגשים אותם כשזה מפסיק לעבוד".

מה צריך להדליק לנו אור אדום כהורים?

"כאשר רואים שיש הרבה מריבות בבית ועל כל דבר. זה אומר שמישהו בבית מתמרד מאוד נגד הסגנון הזה. יתכן גם שבשלב מסוים כאשר הילד גדל, הצייתנות שלו, ממנה ההורים נהנו קודם לכן, מתחילה להתפרש אצלם כפאסיביות שלו וזה מפריע להם. ההורה עצמו עלול בשלב מסוים להרגיש מותש היות וכל האחריות היא בעצם שלו. הוא עלול לראות שההתנהגות של הילד אינה מתאימה לגיל שלו כי הוא לא מסוגל או לא למד".

כמובן שנסייג כאן ונציין שישנם תמיד גם מאפיינים אישיותיים של הילד. לא בהכול אנחנו אשמים...

אנו מגיעים לסגנון הורות מסוים מתוך התפיסות החינוכיות שלנו, אבל לא יזיק לבדוק אותן מדי פעם, בהתייחס למציאות המשתנה, והרי המציאות משתנה כל הזמן, מעצם התפתחותם של ילדינו. בחדר מעבדה נקי, אולי נדע כולנו לדקלם מה נכון ומה אסור, אבל הקושי הגדול הוא כמובן כשהעייפות, עומס המטלות והקשיים במקום העבודה, מגיעים איתנו הביתה. בנוסף, כשמדובר בהורה דעתן, אסרטיבי ודומיננטי, הרגיל אולי לנהל גם בסביבת העבודה שלו, הוא יצטרך לעבוד קשה במיוחד על מנת לפסוח על המוקשים הטמונים בסגנון האוטוקרטי.

טיפים להורה האוטורקטי

• היות ושליטה היא צורך אישיותי, מומלץ שההורה יגדיר מחדש את המושג שליטה. מתוך השליטה הוא יכול להחליט שבדברים מסוימים ההחלטה תהיה של הילד.
  

• כדאי שההורה ישאל את עצמו עד כמה הוא נותן לילדיו כלים להתמודד עם החיים ללא נוכחותו.
  

• הורה שולט הוא בדרך כלל מאוד לחוץ וטרוד. כשההורה ישחרר שליטה, הוא ירגיש שרווח לו.
  

• ההורה צריך להבין שילדו עלול להיפגע מבחינה חברתית. ילדים לא מעוניינים בחבר פאסיבי מאוד או שתלטן. ילדיו עלולים להתחבר לילדים כוחניים שלאו דווקא ימצאו חן בעיני ההורים.
  

• מומלץ להתחיל לאמן את הילדים לבחירה בדברים של היום-יום, להציע בנושא מסוים מספר אופציות לבחירה.
  

רוצים לדעת לאיזה סגנון הורות אתם משתייכים? מלאו את השאלון ותגלו. בהצלחה.