ועדי עובדים למען ההנהלה

ימים יפים עוברים על החברה הישראלית. בנק ישראל מהרהר באפשרות לכפות על בנק הפועלים להחליף יו"ר, ויו"ר ועד עובדי בנק הפועלים, שרלי אמזלג, מתערב לטובת המנכ"ל ושולח לנגיד פישר מסר מאיים: תחליפו לנו את המנכ"ל? אנחנו נפתח בעיצומים, בגיבוי ההסתדרות. איזו הרמוניה. כמה אהבה. השינוי מתחיל בתוך הוועד.

בואו נעשה קצת סדר: תפקידו של ועד עובדים הוא לדאוג לזכויות העובדים, ותו לא. אז מה כואב לאמזלג? האם הוא חושש שמישהו מהעובדים המדושנים שהוא מייצג יפוטר, או יפסיד אפילו שקל אחד, מהחלפת המנכ"ל? ואם לא, מדוע הוא מתערב בכלל בסכסוך הסבוך הזה?

האם הוא מבין בניהול בנקים יותר מהפרופסור פישר עתיר התארים והתהילה? האם הוא בעל מניות של הבנק, שאמור להיות מעורב במדיניותו הניהולית? במחילה מכבודו של אמזלג, מה הוא קשור בכלל? האם תנאי העבודה של עובדי הבנק כה מושלמים, שהוא פשוט מרגיש שיעמום ומחפש לעצמו אתגרים חדשים? ואם כן, האם לא היה כדאי שיפנה את מרצו לתחומים אחרים, כמו תנאי עבודתם של עובדי הקבלן בבנק, והסכנה שהבנק יפטר אותם?  

ועדי עובדים כלוביסטים ויחצ"נים

המקרה של אמזלג הוא בוטה במיוחד, כיוון שהוויכוח בין הממשלה לשרי אריסון אינו נוגע כלל לזכויות העובדים. אבל תופעת ועדי העובדים, שמתנדבים לשמש כלוביסטים, דוברים, יחצ"נים ובעיקר - קבלני קולות ומעוררי מהומות לקידום האינטרסים של ההנהלה, היא תופעה נפוצה ומוכרת, שמתרחשת לרוב דווקא במקרים שבהם מלחמות ההנהלה מאיימות על העובדים, ומאפשרות לה לנצל אותם בצורה צינית במאבקים שהיא מנהלת לשיפור עמדות.

זה קרה אמש, במפעל חיפה כימיקלים: המפעל משבית את קווי הייצור, בגלל שאינו מצליח לרכוש חומרי גלם - והוועד מוציא עובדים לרחובות - לא נגד ההנהלה, חלילה, אלא נגד חברה אחרת, כימיקלים לישראל, בטענה שהיא מוכרת את האשלג במחיר מופקע.

המחלה היא מחלה ישנה. כך נהגו גם עובדי הדואר מול האיום בפתיחת שוק הדואר לתחרות, למשל, למרות שהרפורמה לא הייתה כרוכה בפיטורים. אבל המשבר הכלכלי והאווירה המאיימת שהוא מייצר, הגבירו את "מעורבות העובדים" במאבקי ההנהלה, ושיתוף הפעולה האידילי בין עופר עיני לשרגא ברוש נותן לוועדים

והנהלות בשטח דוגמא ומופת.

הממשלה לא אישרה למנכ"ל פניציה, עודד טירה, תנור חדש? העובדים יוצאים להפגין "מחשש שיסגרו את המפעל". מפעל טאואר, שבמשך שנים פונק בהטבות מס, מפטר? העובדים מפגינים, לא נגד משפחת עופר, אלא נגד הממשלה, שכנראה לא שפכה די כסף. וזה קורה גם במקומות שבהם אין ועד, אך יש ציבור עובדים חזק ובעל השפעה, כמו ערוץ 10, שעובדיו התנדבו להפגין למען מחיקת חובותיו.  

מניפולציה צינית ונבזית

הדברים הנכתבים כאן אינם מופנים נגד העובדים. עובדי טאואר, פניציה, וגם ערוץ 10, תלויים במקום עבודתם, ומבחינתם, מדובר באיום קיומי. הציבור, הצופה בהפגנות הנזעמות מבלי להבין בדיוק מי-נגד-מי, מזדהה באופן אוטומטי, בצדק עם זעקת העובדים. דווקא בשל כך, מדובר במניפולציה צינית ונבזית.

צמיגים בוערים, מפגינים נגררים בידי שוטרים וילדים מחזיקים שלטים על זכותו של אבא לעבוד זה משהו שמצטלם טוב, והופך בקלות לאייטם תקשורתי. חלק מכלי התקשורת קונים את הפיתיון מבלי לפשפש יותר מדי בציציות. זה סידור שהוא יותר מדי נוח לכולם: המנכ"ל מפעיל לחץ, היחצ"ן מנהל קמפיין יצירתי, והוועד צובר נקודות במערכת יחסיו המורכבת עם ההנהלה. 

אבל יש מי גם שמפסיד מהסידור הזה. הוא פוגע קשות באמינותה, המפוקפקת בלאו הכי, של העבודה המאורגנת בישראל. מי שצועק "זאב, זאב", כדי להוריד את מחיר האשלג או להשיג הטבות למשפחת עופר, שלא יתפלא אם לא יאמינו לו כשיפגין כדי לשמור על זכויותיו. מי שכותב מכתבים מטופשים למען שרי אריסון, שלא יתפלא על התגובות הציניות כשהוא מוציא את אותם עובדים עצמם להפגין נגדה.

מוטב לוועדי העובדים - שגם כך מייצגים רק חלק זעום מהעובדים במדינה, שיפסיקו להיות נחמדים כל-כך. שיפגינו נגד ההנהלות שלהם, שיתמקחו על תנאי הפיטורים, שיילחמו נגד קיצוצי שכר, או על תנאים הגונים והומניים. נראה אותם גיבורים - לא כשכירי חרב נגד ההנהלה של המפעל המתחרה, אלא נגד ההנהלה של עצמם.