איך יום ירושלים הפך לחג של הדתיים?
האם זה העיר שהפכה חרדית? האם אלו המטענים הפוליטיים שהועמסו על היום הזה? או שהסיבה הרבה יותר פרוזאית? שלושה חוקרים נדרשים לשאלה
ירושלים היא לא רק של זהב, היא בעיקר של כיפות - סרוגות, שחורות, ושל עור (יש גם כיפה אחת מזהב, אבל דווקא היא לא שלנו). אתם יכולים להתווכח עם זה, אבל כשתגמרו לצעוק, ותסתובבו ברחובות תגלו שהצבע החזק של עיר הקודש באמת לא תואם את מילות השיר. מתי זה הכי בולט? ביום ירושלים. ביום שבו אוחדה העיר בולטים ההבדלים בין אלה שיש להם כיפה על הראש לבין אלה שאין להם. יום ירושלים הפך לחג של הדתיים - הם עולים אליה לרגל, הם עושים לה ריקוד עם דגל, וכל השאר פשוט הולכים לעבודה.
אז איך הופך חג לאומי לחג מגזרי? "במובנים רבים, זה תמיד היה חג של דתיים", מסביר הסוציולוג פרופ' מנחם פרידמן. "בהתחלה היתה אופוריה של מלחמת ששת הימים,
אבל בהמשך יצא האוויר החילוני מהיום הזה. החילונים לא מרגישים שירושלים היא שלהם, הם עוזבים אותה. היא נתפסת בעניהם כעיר שנכבשה מחדש על ידי החרדים. היא כבר לא עיר ישראלית. בשבילם זו עיר של קנאות דתית, זו עיר לא נוחה. בשביל הדתיים, כמובן, זה משהו אחר. בשבילם זו עיר הקודש והם דבקים ביום ירושלים בחוזקה. היום הזה הוא החלק הדתי של יום העצמאות".
מה רע בגירסא הקיימת של יום העצמאות?
"הקמת המדינה יצרה חג שבשביל חוגים דתיים מסויימים היה בעיה קשה. החג הוכרז על ידי דוד בן גוריון, שהיחס אליו אצל הדתיים לא היה כל-כך פוזיטיבי. הדילמה ביחס לחג גלומה בוויכוח האם יש לומר הלל ביום העצמאות. היתה פה מערכת חילונית שיצרה חג, וניסתה להכניס אותו ללוח השנה היהודי. אז מה עשה אלוקים? הוא עשה משהו שיהיה לנו יותר קל להתחבר אליו, וזה יום ירושלים. היות וירושלים מבוססת היטב בלב המסורת היהודית, לדתיים מאוד קל להתחבר. ככל שהשנים עברו, אצל הדתיים ירושלים הפכה להיות כמעט במקום של יום העצמאות. חג שהם מתחברים אליו, והחילונים כמעט ולא מתייחסים אליו"
"יום ירושלים מול יום רצח רבין"
ד"ר ניסים ליאון, מרצה בחוג לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן, טוען כי "יום ירושלים כלל אינו יום לאומי, זהו יום פוליטי". לדבריו, יותר משירושלים מבטאת אחדות, היא מבטאת מחלוקת.
"מצד אחד יש את החוגים שרואים בארץ ערך ובירושלים סמל משמעותי, ומנגד יש חוגים שלא רואים בעיר ערך, ונרתעים מלקשור עצמם בצורה אדוקה אליה. באופן סמלי נוצרו כאן לצערנו שני ימים המסמנים קצוות פוליטיים המתייחסים לנושאים הנדמים כקונצנזואליים. מצד אחד יום ירושלים המקבל מקום בולט בקרב חוגי הימין הדתי, ומצד שני יום הזיכרון לרצח יצחק רבין ז"ל המקבל מקום בולט בקרב חוגי השמאל החילוני. שני אירועים ממלכתיים שהפכו למסמני תרבות סקטוריאלית ומבטאים את המרחק המטאפורי בין ירושלים לתל-אביב. אני חושש שהפער הזה רק יילך ויגדל".
למה?
"כי מדובר בחברה מדממת, שהצליחה להפוך את אחד המקומות שמדברים עליו כקונצנזוס להיות זה שמבטא את הקונפליקט".
אז הכל פוליטיקה?
"לא רק, יש פה תהליך נוסף של בורות. קיימת בורות ישראלית בכל הנוגע לירושלים. יש אחוזים גבוהים מאוד של תלמידים שמעולם לא ביקרו בעיר, והנתון הזה מצביע על כישלון חינוכי וחברתי. הביטוי שלו הוא בכך שזה הפך לאירוע שבו בולט מגזר אחד שבמוסדות החינוך שלו יש הדגשה על הקירבה לארץ. בשביל אותו מגזר, יום ירושלים הוא יום שבו הציונות הדתית נולדה מחדש ועברה מדפוס של משגיחי כשרות לדפוס יותר פרגמטי. ולפי איך שהדברים
נראים עכשיו, היום הזה יילך ויתרחק מרוב הציבור"
ויש גם אלמנט נוסף - הממד הרביעי, הזמן. "לדור הזה שחרור ירושלים הוא מובן מאליו ולכן כל ימי הציון הלאומיים עוברים שינוי, בהם גם יום העצמאות", טוען ד"ר אשר כהן מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן.
מעבר לכך, כהן אומר כי מלכתחילה ליום ירושלים היה מימד דתי חזק, וככל שהציבור הדתי הגיב לכך באופן חזק יותר, החילונים התרחקו ממנו. גם המחלוקת סביב העיר גורמת לחלק מהציבור לא לחגוג.
ובסופו של דבר, ישנה גם סיבה מאוד פרוזאית שגרמה ליום ירושלים להיראות כפי שהוא נראה. ד"ר כהן מזכיר כי לא מדובר ביום שבתון "וברגע שהמדינה לא קבעה חופש ביום הזה - היא עיצבה את אופיו".
