איך מטפלים בילד שפוגע מינית?

"היא לא אמרה לי אף פעם שהיא לא נהנית. היא לא אמרה לי להפסיק, אז הנחתי שזה בסדר", אמר רוני (שם בדוי) בן ה-15 על הפגיעה המינית בנירית (שם בדוי), אחותו בת ה-4. 

הפגיעה נמשכה מספר חודשים ונחשפה כאשר נירית סיפרה עליה לאמה. "כשההורים הגיעו אלינו, האם ידעה לספר שגם הבן נפגע בעבר", מספר דני מלא–רון, קרימינולוג קליני העומד בראש המחלקה הקלינית באל"י. "היא הייתה המומה מאוד. אני זוכר את ההלם נשקף מהפנים שלה ואת הכאב על פניו של בעלה. היא אמרה 'איך זה יכול לקרות במשפחה שלי? איך לא ראינו, איך לא ידענו?'"

הפוגע הוא הקורבן של אתמול

מספרם של הקטינים הפוגעים מינית גדל בהתמדה. ישנה עליה בחומרת הפגיעות המיניות המתבצעות על ידי קטינים וירידה בגיל הפוגעים. בכתבה הקודמת בנושא כיוונו את הזרקור אל חשיבות הטיפול בפוגעים הקטינים, גם כאקט מניעתי לפגיעה הבאה. בכתבה זו ננסה לחשוף טפח מעולמם של הפוגעים. כיצד מגיעים לעיוות מחשבתי המאפשר זוועות שכאלו, ואיך מתמודדים עם העיוות שנוצר?

"רוני חיבר את הפגיעה באחותו עם הפגיעה שהוא עבר", ממשיך מלא–רון. "הוא הרגיש שמה שנעשה לו, חשף אותו לגירויים ולהצפה שהוא לא הצליח להכיל, והוא חיפש מישהו שיוכל לבטא אצלו את ההצפה הזו. למרבה האירוניה, המקום הכי בטוח בשבילו היה הבית. הוא לא סיפר לאף אחד בעבר על הפגיעה בו, כי חש אשמה בכך ששיתף פעולה, שלא ברח ולא עשה שום דבר כדי לעצור את זה. הוא נפגע פעם אחת בסביבות גיל 13 ממישהו זר שאי אפשר היה למצוא אותו או להצביע עליו".

עיוות מחשבתי

"מעגל הפגיעה מתחיל בטריגר חיצוני או פנימי", אומרת דר' חניתה צימרין, פסיכותרפיסטית ונשיאת אל"י. "זה יכול להיות ילד שכעסו עליו פעמים רבות או ילד שהרגיש נחות ודחוי. מתחילות אצלו פנטזיות שהוא יכול להחליף את מצב הרוח הרע במצב רוח טוב. זה יכול להיות כיוון של מין, אלכוהול או סמים. נוצר אצלו בעצם עיוות מחשבתי.

"השלב הבא הוא שלב התכנון, ולאחר מכן, שלב הביצוע. לאחר הפגיעה, מתחיל גל חדש של שיחזור המעשה ובעקבותיו פגיעה נוספת וחוזר חלילה. זה מעגל שחשוב מאוד שהילד יזהה בתהליך הטיפולי.

"במשפחות נורמטיביות, עיוות המחשבה יכול להיות למשל 'היא תשמח ואני אלמד אותה'. תחשבי על נער ממשפחה שהיא מלח הארץ. הוא צופה יחד עם החברים שלו בחומרים פורנוגרפיים באינטרנט. מופעל עליו לחץ קבוצתי כי כולם התנסו כבר בחוויה מינית (או אומרים שהתנסו) והוא היחיד שלא. דווקא בגלל שהוא ילד טוב, הוא מבין שזה לא בסדר לכפות, והוא חייב למצוא דרך להוריד עכבות. 'היא רצתה, היא ביקשה, אני לא הראשון, היא עושה את זה עם כולם'".

גם הזנחה הורית

"בשנים האחרונות מגיעים יותר ילדים בגילאי 13, 14", אומר מלא–רון. "הסיבות קשורות פעמים רבות להזנחה הורית, חשיפה לאינטנרט, מתחים שונים וחוסר יכולת לתעל אותם למקומות אחרים. אנחנו יודעים שמין ותוקפנות הולכים ביחד. פעמים רבות, האלימות באה לידי ביטוי דרך הליבידו ולא דרך אלימות פיזית".

"העליה בנתונים על פגיעות", אומרת צימרין. "נובעת גם מהחשיפה בעקבות עלייה במודעות, אך גם מכך שהפכנו לחברה אלימה יותר וחסרת סבלנות. מוסיפה גם החשיפה הלא מבוקרת שהאינטרנט מאפשר וגם מצב בו הורים מתנערים מאחריותם ואומרים 'שבית הספר יטפל בזה'.

"אני רואה את ההורים שפוחדים מהילדים שלהם עצמם. הם חוששים מהתגובה של הילדים, וחוששים שיאבדו פופולאריות אצלם. מעבר לזה, אם אבא מראה לילד שלו סרט פורנו בגיל צעיר יחסית, זה גורם לנזק עצום וכך גם ילדים שצופים בחומרים פורנוגרפיים זה עם זה. חשוב לי לציין שבעברו של כמעט כל ילד פוגע מינית, תהיה היסטוריה של צריכת פורנוגרפיה".

שלב ראשון: "היא אשמה"

"השלב הראשון הוא בדרך כלל הכחשה של המעשה", מסבירה צימרין. "כאשר המטופל רוצה את עזרתך, יש לך נקודת התחלה. כאשר הוא מכחיש, זה מאוד מקשה על הטיפול. לעיתים ההכחשה היא של המעשה, לעיתים של התדירות או של האחריות. במקרים של אונס קבוצתי הם אומרים פעמים רבות 'כל הקבוצה הייתה שם. אני נכחתי רק במקרה. אני בכלל לא בעניין'.

"יש גם מינימליזציה של המעשה: 'רק נשענתי עליה. האוטובוס עצר ואני נפלתי עליה'. ברגע שהמטופל מגיע למצב שהוא לא יכול יותר להכחיש, הוא מחפש הסבר הגיוני מבחינתו שהוא בעצם העיוות המחשבתי, כמו למשל, השלכה של האחריות: 'אני לא אני אשם, היא אשמה. היא ציחקקה, פיתתה וביקשה'. בעצם רק הייתי כלי בידיו של הקורבן. לעיתים משליכים את האשמה על גורם שלישי: 'אבא שלי הסביר לי על מין. אם לא, לא הייתי עושה את זה'".

אז מה?

"קושי נוסף שמתעורר", ממשיכה צימרין להסביר. "הוא חוסר הבנת חומרת המעשה והמשמעות שלו מבחינת הקורבן. 'אז מה. אז שכבתי איתה, אוננתי, אז מה?' החיים של הקורבנות יכולים להיהרס, והפוגע כלל אינו מודע למשמעות. ישנם ילדים ומבוגרים שיכולים להשיג מין בהסכמה ועדיין בוחרים להשיג אותו בצורה כוחנית. נכנס כאן האלמנט של מי יותר חזק והעדר תובנה לגבי ההשלכות על הקורבן. הם רואים רק את עצמם, את הצורך שלהם והסיפוק ובזה זה נגמר".

"הגיע אלינו נער בן 14", מספר מלא–רון. "ממשפחה ברמה סוציו-אקונומית בינונית. הוא פגע מינית במשך כחצי שנה בקרובת משפחה בת 6. בהתחלה הם שיחקו משחקים עם הגוף. כך זה מתחיל בדרך כלל, כדי שהקורבן תחשוב שמדובר במשחק. למשל, 'את יושבת על הברכיים שלי ואני צריך לשים את הידיים על הברכיים שלך, ואת צריכה לקום לפני שאני מספיק'. ופתאום זה מוביל למשהו יותר עמוק, למגע שאי אפשר לצאת ממנו.

"ההתעללות נחשפה כשאמה של הקורבן נכנסה יום אחד לחדר, וראתה אותו באמצע המעשה. הטיפול ארך כשנה. הילד למד להבין מדוע הוא עשה את המעשים הללו. זהו ילד עם דימוי עצמי בעייתי ומעמד חברתי נמוך. מהמקום הזה, הוא חיפש שליטה וכוח. התקשנו לגייס אותו להבנה וללקיחת אחריות. הוא גם היה מאוד מופנם. ההורים שלו היו יחסית חזקים ושמו לעצמם למטרה לעזור לילד, לתמוך בו ולמצות הכול על מנת לשנות את המצב.

"בניגוד למשפחה הקודמת ששיקפה יותר הלם ותדהמה, הם היו מאוד נחושים לעזור לו לצאת מזה. עבדנו איתו על אמפטיה כלפי האחר. הוא הרגיש שאין כלפיו אמפטיה מהסביבה ולכן התקשה גם להעניק אותה לאחרים. הדימוי העצמי שלו עלה בהדרגה. הוא הצליח לקחת אחריות ולבקש סליחה מהקורבן".

לפני שזה הופך להתמכרות

"כמו בכל התמכרות אחרת, על מנת לשמור על רמת גרייה והתרגשות, יש צורך להעלות את המינון של החומר הממכר", ממשיכה צימרין. "לכן, חשוב להתחיל את הטיפול כמה שיותר מהר. אני רוצה להגיע לילד הזה מיד והיום. זה קריטי, כי אז אני יכולה להפוך את מה שנעשה כבר לאירוע נורא, אבל חד פעמי. אם לא נטפל בזה היום, הוא עלול להפוך לאנס סדרתי".

"אנחנו חושבים שמצד אחד אסור בשום פנים ואופן לטשטש את העובדה שמדובר בילד פוגע", אומר ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד. "יש גישות שאומרות שקטין לא יכול להיות עבריין מין. יש ילדים שהם עברייני מין ולא יעזור אם יקראו להם בשמות אחרים. אני מסכים שכמו בכל העבירות, גם בעבירות מין, היחס לפוגע הקטין צריך להיות שונה מהיחס לפוגע הבגיר, אבל יש הבדל בין הבנת ההבדלים לבין הימנעות מהעמדה לדין. המסר צריך להיות ברור גם לילדים עצמם, שמדובר בעבירה חמורה מאוד".

טיפול קבוצתי

הפוגעים מטופלים בקבוצות של 8-10 נערים. מעבר לקבוצות יש טיפול פרטני, לעיתים כהכנה לטיפול הקבוצתי. "מחלקים אותם לקבוצות על פי אבחון מסוכנות", אומרת צימרין. "כלומר, לפי דרגת הסיכוי שההתנהגות תחזור. בדרגה הנמוכה נמצאים ילדים שהתחושה לגביהם היא שזה חד פעמי ושהם לקחו אחריות. אנחנו נשקיע בהם שנה-שנה וחצי של טיפול ונוציא אותם אל הקהילה כשאנחנו כמעט בטוחים שהפגיעה לא תחזור על עצמה.

"הדרגה הגבוהה לעומת זאת, היא אותם ילדים שהם בבחינת אנסים סדרתיים כבר כיום. גם כאן הגישה צריכה להיות טיפולית, ואנחנו צריכים מאוד להיזהר עימם. צריכה להיות רמת פיקוח מאוד גבוהה ונדרש שיתוף פעולה הדוק עם הבית ועם המסגרת החינוכית. חשוב שהילד ירגיש שהסביבה שלו רצינית ושלא תיתן לדבר כזה לחזור.

סוג של פיטר פן

"חשוב לי שילדים יפנו לעזרה", מסכם מלא-רון. "הכוח האמיתי מגיע אחרי המעשה ולא תוך כדי. לעיתים, כאשר המעשה כבר נעשה, יש נטייה להדחיק. אנחנו יודעים שאי אפשר להמשיך כאילו לא קרה כלום. הכוח האמיתי של הקורבן הוא לדווח ולהצביע על מי שפגע בך. אנחנו לא מענישים או צולבים אותו, אלא עוזרים לו להיות אחר. לפעמים אנשים אומרים: 'אני לא רוצה לגרום נזק לאח שלי או לדוד שלי'. הילד שמדווח, הוא בעיני סוג של פיטר פן שמציל לא רק את עצמו, אלא את כל סביבת הילדים שלו".

• קו המצוקה של אל"י : 1-800-22-3966 
• הקו החם של עלם : 03-6477898
• מוקד המועצה לשלום הילד : 188