הדלק התייקר וכך גם הנסיעה לעבודה: מי ישלם?

הנהג הישראלי עצבני במיוחד: משרד התשתיות העלה את מחיר הדלק ביום ראשון ב-6%, בפעם השנייה ברציפות במשך פחות משבועיים - לאחר שהאוצר העלה את המס על הדלק ב-30 אגורות.  

במוצאי שבת שעבר פרסמתי באתר זה טור דעה, שבו הבעתי תמיכה בהעלאת מחיר הדלק, כדי לצמצם את השימוש הפרטי במכוניות. התעלמתי, ביודעין, מהשימוש הנפוץ והחיוני ביותר של המכונית: נסיעת שכירים למקום העבודה וממנו. הנחתי שמדובר בהוצאה של המעסיק, שאינה משפיעה על החלטת העובד אם להגיע ברכב פרטי או בתחבורה ציבורית.

אלא שעם פרסום הכתבה הגיבו קוראים רבים, שטענו שהתייקרות הדלק מחייבת אותם לשלם יותר כדי להגיע לעבודה. האם מדובר בתופעה המונית? האם מרבית המעסיקים סבורים שהעובד צריך לשלם על "זכותו" להגיע לעבודה?

"צריכה להגיע לעבודה? סעי אתי"

ד', תושב חדרה, עובד בחברה תעשייתית גדולה בפתח-תקווה. מדי יום הוא נוסע ברכבו 100 קילומטרים, לעבודה ובחזרה ומוציא קרוב ל-1,000 שקלים בחודש רק על הדלק - לא כולל בלאי ותיקונים. בתלוש השכר שלו מצויין "החזר נסיעות" של 400 שקלים. ד', שמרוויח מעל הממוצע במשק, אפילו לא טרח להתלונן בפני המעסיק. "אני יודע שהמדיניות בעניין הזה היא לא ברורה", הוא אומר, "ושזה בכלל לא "החזר הוצאות נסיעה", אלא "כיסוי תחת למעסיק בפני החוק". יוצא שאני מוציא כמה מאות שקלים בחודש, קשה לספור כמה, על זה שאני מגיע לעבודה. ברור שאני לא מרוצה מזה, אבל מה אני יכול לעשות?"

מצבו של ד' טוב ממצבו של ב', תושב בנימינה, שעובד בחברת שירותים גדולה בתל-אביב. ב', שנוסע מדי יום 130 קילומטרים, שילם על הדלק, עוד לפני ההתייקרויות האחרונות, כ-1,300 שקל לחודש - ומקבל כמחצית הסכום. "גם אם הייתי מגיע ברכבת, עם כל הטרטור הכרוך בכך, זה היה יוצא לי 800 שקל בחודש", הוא מספר. גם ב' מרוויח מעל הממוצע, אבל הוא אומר: "הבעיה כאן זה לא המשכורת אלא העיקרון: זה כסף שלא אני צריך לשלם אותו. התלוננתי למעסיק - אבל הוא אמר לי ש'זה מה יש' ועוד טען שהוא הלך לקראתי".

אבל גם ד' הוא בר-מזל ליד צ' מבאר-שבע, שעבדה בעסק קטן באשדוד. במסגרת התייעלות כלשהי, החליט מנהל העסק להפסיק לתת לעובדים החזרי נסיעות, ובמקום זאת, החליט לשמש גם כנהג שלהם, ברכבו הפרטי. אלא שה"הסעה" שהמנהל ארגן לעובדים יוצאת לפני הזמן שבו צ' מביאה את ילדיה לבית הספר. צ' נאלצה להתפטר, ולעתור לבית הדין לעבודה כדי שיכירו בהתפטרותה כהרעת תנאים.

עובד טוב גר ברדיוס של 20 קילומטר

החוק הפלילי אינו מחייב את המעסיקים לשלם את הוצאות הנסיעה של העובדים, אבל המעסיקים מחוייבים לשלם מכוח צו הרחבה אזרחי. צוי הרחבה הם הסכמים בין ההסתדרות לארגוני המעסיקים, שהממשלה נותנת להם תוקף של חוק.

אלא שהצו מלא חורים כמו גבינה שווייצרית: העובד זכאי להחזר לפי עלות ההגעה לעבודה בתחבורה ציבורית - וזאת, גם אם הוא מגיע לעבודה ברכבו הפרטי, וגם אם באזור בו הוא עובד, או באזור בו הוא גר, התחבורה דלילה או לא יעילה. בנוסף, מגביל הצו את מחוייבות המעסיק לתשלום של מקסימום 21 שקלים ליום. בחישוב גס, מדובר בהחזר שמכסה את הוצאות הנסיעה של עובד שמגיע במכונית מרדיוס של 20 קילומטר, או בתחבורה ציבורית ברדיוס של כ-30 קילומטר. כל זאת, כאשר החזר ההוצאות שהמעסיק משלם לעובד נחשב למעסיק להוצאה מוכרת - ולעובד להכנסה החייבת במס.

במספר ענפים במשק, כמו ענף השמירה והאבטחה, נחתם צו הרחבה נוסף ורחב יותר, שמחייב את המעסיקים לשלם כל שקל מהוצאות הנסיעה. אבל מה עושים העובדים בענפים אחרים?

"לא הגיוני שהעובד יממן את עבודתו"

"21 שקל ליום שחייבים במס זה ממש כלום", אומר עורך הדין עמית גורביץ', מומחה ליחסי עבודה, "לא הגיוני שבנאדם שגר בחדרה ועובד בהרצליה, שזה לא רחוק לפי שום קנה מידה, יממן את נסיעתו לעבודה, וזה המצב אפילו אם הוא מגיע ברכבת. ויש כאלה שבכלל לא יכולים לנסוע בתחבורה ציבורית: מה תעשה מלצרית שמסיימת משמרת ב-2:00 בבוקר? הצו גם פוטר מעסיקים שמספקים הסעות, אבל יש המון בעיות עם ההסעה: היא בשעות שלא מתאימות לכל העובדים, והיא מרבה לאחר או לא להגיע בכלל. מה אמורים לעשות אמא או אבא שצריכים לקחת את הילד מהגן, וההסעה מתעכבת?" 

"כוונת צו ההרחבה חיובית ביסודה - המדינה צריכה לעודד אנשים לגור במרחק סביר ממקום העבודה, ולהשתמש בתחבורה ציבורית, ולא לחרוש את כל המדינה במכוניות", אומר גורביץ', "אבל יש מידתיות ויש מציאות, והצו הזה לא מתייחס אליה כי הוא לא מעודכן. צריך לשאול בתמ"ת, בארגונים הכלכליים ובהסתדרות למה לא מעדכנים את הצו".

יצויין כי הצו דווקא עודכן בתחילת שנת 2009, אך לפי גובה ההחזר, נדמה כי הארגונים הכלכליים וההסתדרות חיים במחירי הדלק של העשור הקודם. הממונה על יחסי עבודה בתמ"ת, שלמה יצחקי, מסביר: "מדובר בצו הרחבה, שנקבע במו"מ ובהסכמה הדדית, ולא בחוק, ומי שאמור לעדכן אותו, אם אכן יש צורך לעדכן, הם מי שחתומים עליו - ההסתדרות וארגוני המעסיקים. למדינה אין שליטה ואין עניין להתערב".

"העובדים לא מתלוננים"

מנהל אגף עבודה בהתאחדות התעשינים, אבי ברק, מודה שהחזרי הנסיעה כפי שהם מוגדרים בצו אינם מספיקים לכסות את הוצאות הנסיעה של עובדים רבים. מדוע, אם כך, ההסתדרות אינה דורשת להגדיל את ההחזר? מההסתדרות נמסר בתגובה: "זאת בעיה שלא מוכרת לנו, כי העובדים לא פנו והתלוננו. לחדר המצב של ההסתדרות ולפעילי השטח שלנו כמעט לא מגיעות תלונות של עובדים על נושא החזרי הנסיעות. אנחנו מניחים שאם הייתה בעיה רצינית, העובדים כבר היו מתלוננים. בכל מקרה, אם יגיעו תלונות, מעבר לטוקבקים ב-ynet, נבחן אותן".

עד כמה בעיית החזרי הנסיעות היא נפוצה וחמורה? האם, כפי שסבורים, כנראה, בהסתדרות, מדובר בבעיה שולית של עובדים ש"נפלו בין הכיסאות"? העובדים בישראל חיים על שתי פלנטות שונות: הפלנטה המוגנת של המפעלים הגדולים, ההייטק והשירות הציבורי, מזה, והג'ונגל של מגזר השירותים והעסקים הקטנים, מזה. מרבית עובדי ההייטק (אם כי לא כולם) נהנים, כידוע, מ"רכב החברה" המפורסם.

במגזר הציבורי זכאי כל עובד להחזר מלא של הוצאות הנסיעה לפי המרחק בפועל וללא הגבלה, כאשר עובדים בדרג נמוך מקבלים החזר לפי העלות בתחבורה ציבורית, ואילו העובדים בדרג הבינוני והגבוה, שהם הרוב, מקבלים החזר לפי עלות הדלק.

"למעסיק כדאי לשלם הכל"

 המצב בתעשייה דומה. "רוב המפעלים מחזירים את הוצאות הנסיעות האמיתיות, למרות שהם לא חייבים", אומר ברק, "עובדי הייצור בכ-50% מהמפעלים מגיעים בהסעות, והשאר מגיעים, כמעט כולם, באוטובוס, ומקבלים החזר מלא. הרבה מהטכנאים, המזכירות והמנהלים מגיעים באוטו, לפעמים ממרחקים, ורוב המפעלים משלמים להם לפי נוסחה שקבענו, שמשלמת בערך 1.3 שקל לקילומטר. חלק מהמפעלים מכסים גם את הוצאות הביטוח, הרישוי והבלאי".

מה אתה חושב על מעסיקים שלא מחזירים את עלות הנסיעה?

"לדעתי, למעסיקים אין אינטרס שהעובדים ישלמו, ואני ממליץ להם לכסות את ההוצאות עד הגרוש האחרון. המחשבה שהוא מממן את העבודה שלו מציקה לעובד יותר מכל דבר אחר. הוא תמיד ירגיש מקופח, לא חשוב כמה תעלה לו את השכר. עדיף להעלות לו את השכר ב-300 שקל פחות, אבל לכסות את הוצאות הנסיעה ככתבן וכלשונן".

כמה מהמעסיקים לא מממנים את הגעת העובדים במלואה?

"פחות מ-10%, ובדרך כלל זאת לא מדיניות מכוונת של המפעל אלא כשלים טכניים, כמו מפעל שפיטר הרבה עובדים, אז הוא גם ביטל את ההסעה".

ומחוץ לתעשייה?

"אני לא יודע ולא אוהב לדבר על דברים שאני לא יודע, אבל אני מניח שיש לא מעט מעסיקים במשק שאפילו לא משלמים את המינימום שצו ההרחבה מחייב אותם". 

צריך לשלם רק חלק? נשלם עוד פחות 

ומה קורה במגזרים אחרים? אחת הבעיות של המגזר הפרטי היא שלרשויות חסר מידע על אודותיו. "אני לא מכיר את הסטטיסטיקות בעניין הזה ולא יודע אם הן קיימות", אומר עו"ד גורביץ', "אבל מהיכרות עם שוק העבודה, אני נוטה לחשוב שהרוב מקבלים את מה שהצו מחייב ולא יותר מזה, כלומר, לא מספיק. נכון שרוב העובדים, בעיקר אלה שמשתכרים מעט, גרים קרוב, אבל ממש לא כולם, ויש הרבה כאלה שגם נוסעים רחוק, וגם משלמים מכיסם - כי פשוט אין להם ברירה".  

האם כל המעסיקים מקיימים את הצו עצמו? "המון עובדים מתלוננים על מעסיקים שמפרים את הצו", אומרת מנכ"ל ארגון קו לעובד, חנה זהר, "במקום לשאול את עצמם איך לשלם באמת את מה שמגיע, הם חושבים להיפך, איך להתחכם ולשלם עוד פחות ממה שהצו אומר. הם עובדים בשיטת "מצליח", עד שהעובד פונה לבית הדין".

"הצו מאפשר למעסיקים לשלם לעובדים את עלות חופשי-חודשי באוטובוס, בהנחה שהעובד גר ביישוב שיש בו חופשי-חודשי. מה עושים המעסיקים? נותנים לעובד שגר ביישוב רחוק, וצריך לקנות חופשי-חודשי יקר, את החופשי-חודשי המינימלי, כאילו הוא גר בתוך העיר".

"טריק נפוץ נוסף הוא רמאויות נגד עובד במשרה חלקית. עובד בחצי משרה צריך לקנות כרטיס נסיעה מדי יום, וזה מגיע להרבה יותר מחצי העלות של חופשי-חודשי. אבל המעסיק משלם לו חופשי-חודשי חלקי שנים. אתמול פנתה אלינו עובדת שהמעסיקים עשו לה טריק עוד יותר מתוחכם: בחודש אפריל היו חגים, אז המעסיק שילם לה לפי עלות חודשי-חופשי, פחות ימי החגים. כאילו שזה מה שהיא שילמה ל'אגד".

"להעלות את המס על הדלק זה לא אנטי-חברתי", אומרת זוהר, "ברגע שיאכפו על המעסיקים לשלם לעובדים את עלות הנסיעות האמיתי. ואגב, עוד משהו 'קטן': כדאי שכבר יקימו כאן מערכת נורמלית של תחבורה ציבורית".