זוהי קריאה אחרונה

שאלת ספרות טיסה היא כמו חידת הביצה והתרנגולת. לא ברור מה קדם למה – הז'אנר עצמו, או הקהל שחושב שהוא זקוק לו. כל קיץ טומן בחובו איזה רנסנס מגוחך של התחום. הלחות בלתי נסבלת, אומרים אנשים לעצמם. חם יותר כיום מאשר לפני ארבעים שנה, המוח לא מתפקד, מתחשק משהו צונן וקליל. "למה לא לקחת איזה חקיין של גרישם או אורלי קראוס ויינר?", הם חושבים, "מה אמרת, זיבאלד? מה, אתה משוגע?"

איך אפשר בכלל להגדיר מהי ספרות טיסה? קודם כל, זו ספרות שנכתבת הכי פשוט, הכי דק, הכי בנאלי, הכי צפוי, הכי קומוניקטיבי. לא תמצאו שם בדרך כלל איזה דימוי מרהיב, איזו צורת התבטאות עמוקה במיוחד. כן תמצאו תובנות על החיים, בעיקר מהסוג שתמצאו בטלנובלות: החיים הם לא כמו שהם נראים, מי שאת מאמינה בו יכול מחר לתקוע לך סכין בגב, לכל אחד יש שלדים בארון וכיו"ב.

יש משהו מומלץ? אני נוסעת למיקונוס (צילום: רוני ליפשיץ)

נכון, גם בתוך הסוגה הזו יש היררכיה של איכויות. לחנויות מגיעים כל מיני כותרים, חלקם עם המילה "רצח" או "לוהטים" בפונט מדמם; חלקם יצאו בהוצאות עצמיות ומבטיחים על גבם סיפור עוצר נשימה על איזו פרשיית מתח שבטח כבר כוללת את איראן ואיזה סוכן סמוי ישראלי שבוחש בכל עניין ההפיכה לא הפיכה הזו, מקורב למוסאווי שמכיר את ליברמן אישית.

לחלופין, יש את הסיפורים האלה: אריאלה/ דניאלה/ אודליה חיה חיים שלווים עם עבודה מספקת, בעל אוהב ושני ילדים מקסימים. יום אחד, במהלך ביקור בבית הוריה, היא מוצאת מכתב/ גלויה/ משהו. מאותו רגע, כל מה שידעה על משפחתה ועליה עצמה, מתהפך. כל עולמה מיטלטל, אבל זה לא מונע ממנה, כמובן, להפוך לגיבורת רב מכר.

אגב, בדרך כלל מגלה אריאלה/ דניאלה/ אודליה שהיא מאומצת, או שנולדה כתוצאה מאונס, או שאבא שלה היה סוכן סמוי של הנאצים/ ערבים/ ברית המועצות שהכיר את סטאלין אישית. בעלה, כמה מבין שלא יהיה, אינו יכול "באמת" להבין אותה. ילדיה, כמה מקסימים שלא יהיו, אינם מספקים לה נחמה. זה מסע שהיא חייבת, אבל חייבת, לעשות לבד ולהפוך בסופו לאדם שלם.

חוץ מזה, הנה עוד סיפור מוכר: אריאלה/ דניאלה/ אודליה מגשימה את חלומה ומצטרפת למשרד פרסום/עורכי דין/תקשורת מפורסם והיא נחושה "לעשות את זה בגדול". תוך כדי כך, היא מגלה שה"דברים לא כפי שהם נראים", וש"מי שהיא מאמינה בו יכול מחר לתקוע לך סכין בגב" וש"לכל אחד יש שלדים בארון".

בכל מקרה, בקיץ הזה הגיע הזמן לדרוש מעצמנו הקוראים מעט יותר. לא צריך להגיע עד פסגות זיבאלד או מיני חופרים אקסקלוסיביים אחרים. יש מספיק כותרים חדשים שאפשר לקחת לדיל לטורקיה ובטח לשלושה שבועות בקוסאמוי. הגיע הזמן לקחת את כל ספרות הטיסה הזו ולזרוק אותה לכל הרוחות, אפשר גם מעל האוקיינוס. היא לא באמת ספרות. ברוב המקרים היא פחות מכתבה במגזין נשים. 

יש למה לחכות הקיץ

במבט חטוף על מה שצפוי לצאת הקיץ, אפשר לראות שיש כמה כותרים איכותיים, אותם תוכלו בהחלט אפשר להעלות בגאווה למטוס. "חסד" המתוחכם של טוני מוריסון (הספרייה החדשה) עשוי להיות מעט כבד עבור אכולי גרישמים למיניהם, אבל הוא תפור על צ'ארטר ללונדון. כך גם "אדם נופל" של דון דלילו (ספריית מעריב), "לסיביר" של פר פטרסון (כתר) ואפילו "בדם קר" של טרומן קפוטה (כתר).

תעשו טובה לעצמכם: אל תשאלו מוכרות בחנויות ספרים על מה הן ממליצות (כי הן מקבלות תוספת יפה על כל ספר שהן

דוחפות מתוך רשימה שמגיעה מראש) ותיזהרו ממשפטים כמו "אמרו שזה טוב, אבל אימא שלי התחילה לקרוא וקצת התעייפה", או "די אהבתי אותו, אבל אם את אוהבת דברים כאלה, אז יש את החדש של אריאלה/ דניאלה/ אודליה, שהוא אחד המרגשים שקראתי, באמת, לא יכולתי להניח מהיד".

בשיטות האלה מכבשי הדפוס של ספרות הטיסה ממשיכים לעבוד ולייצר זבל המוני. אולי מעבר לשאלה של ספרות, זו שאלה של זבל והחור באוזון המנטלי של כדור הארץ. בנוסף, אתם עשויים לגלות שמוריסון, קפוטה או דברים ראויים אחרים שיצאו השנה, הם לא מה שחשבתם.