ועדת קליטה
תחרות הסיפורים "אגדתא 2" של ynet ובני עקיבא בעיצומה. אתם מוזמנים להמשיך לשלוח לנו סיפורים, ובינתיים תוכלו להנות מסיפור חדש של הזוכה במקום השני מאשתקד
דורית פוקס, רכזת הקליטה של "צוקי רוויה", הייתה על הקו.
"מחר בארבע", הודיעה לי ואפילו לא הזדהתה. אולי דמיינה לה אותי יושבת בחוסר סבלנות מול הטלפון, וסופרת דקות.
דווקא ישבתי מול הטלוויזיה, כל שעות היום, ודקות לא ספרתי, אבל זיהיתי אותה, כי על הקיר שאליו חיברה ניצה את הטלפון, היו מספרים ושמות רשומים בערבוביה , "צוקי רוויה" נכתב בשחור, וכשעניתי לטלפון הזדקרו האותיות לעומתי.
הקשר בינינו, בין דורית לביני, נמשך תקופה ארוכה. חצי שנה קודם ניצה נהרגה.
הבית הלך וסגר עליי, ואני רציתי לברוח מכל מה שהוא שדרות: מהקרבה הצפופה. מחורשת איבים ושורת הברושים של בית הקברות, מאימת המתים והצדיקים.
סקרנות מוזרה ממלאת אותי, ואני מודיעה שאגיע.
מחר, אחותי, יעלה המסך מעל הנפשות הפועלות של "צוקי רוויה". שם ילהט קולם, ויהדהד ברחבי הנגב. הדהוד מגבעה לגבעה, ככה נשמע לי, יוסיף נופך לסיפור.
אמא תמיד תיקנה. כשדוד אליהו מת בתאונת עישון - כך אשתו קראה לשנות העישון הארוכות שלו שבסופן קיבל סרטן ריאות - היא אמרה: נפטר. ואבא הוסיף: הלך לעולמו. בין אם זה נפטר או הסתלק, או הלך לעולמו, ניצה פתרה לנו את הבעיה: היא נהרגה.
ניצה היא התאומה שלי. עדיין. שתינו שרדנו את הדרך הקשה לרחם של אמא. מין מצב מהופך של תיבת נוח: זוגות-זוגות של זרעונים שנהדפו החוצה. אנחנו השתרשנו היטב ברחם של אמא וסירבנו להחליף את מיננו, למרות התפילות של אבא. הספרים של אמא שעסקו בפוריות הוחלפו בספרי תאומים, ובהם נפרשות תיאוריות שונות ומשונות. וכדרכן של תיאוריות, היו מסקנות הפוכות בדיוק: שלום מוחלט בין התאומים, או מלחמה ביניהם.
"אבל אתן שברתן את כל הכללים", אמא הייתה מחייכת בסיפוק ומוסיפה: "הרופא צחק עליי, אבל אני יודעת ששתיכן יצאתן ביחד, יד ביד".
היינו הפכיות, ומעולם לא רבנו. רשימה חלקית של הכינויים שניתנו לנו: הרוח והחומר, הטכניקה והשלומיאליות, הכוח והמוח, הענן והמאייד.
ניצה הייתה "טכנית", טרנזיסטור מהמחסן של סבא עשה אותה מאושרת, ולא פחות מזה, מכסה מנוע פתוח, ששכן אומלל אחד השאיר פעם, והלך להביא מים לרדיאטור וכשחזר - כבר לא היה רדיאטור.
אני אהבתי לקרוא. מילים סבבו אותי, הייתי חלק מהן. בשיעורים הטכניים - קדרות, מלאכה, מעבדה - הייתי יושבת כפותה מפחד. גם ניסיונות המורה לשדל אותי להשתתף חדלו לאחר שהרסתי מכשירים, בדים, כלי חרס.
קל לדמיין: אני, ענוגת מראה, שיער ארוך נשמט על גבי, עיניי מעורפלות ואצבעותיי, אצבעותיי הארוכות אוחזות ב"תבונה ורגישות". קל ויפה לדמיין אותי ישובה בקרחת של יער, כשמסביבי מתרוצצת לה תאומתי.
וקל לשקר. ניצה, גרמית, קצרה, ציפורניה כסוסות, ענני פיח מאחוריה, מתקנת את הטרנטה שלה.
הלוואי ואפשר היה לשקר. הרוחנית והכוחנית. הענוגה והמחוספסת.
אבל אני נמוכה, שיערי גזוז דווקא. דודה ז'קלין, במבטא פריסאי מודגש: "לעצמות שלך יפה קצר", שזה אומר שאין לי עצמות לחיים. ואני כסוסת ציפורניים, ואצבעותיי, לא קצרות, אבל הבינוניות שלהן דווקא מקצרת אותן. וניצה - מלאך בסרבל עבודה. ציפורניים מלוכלכות מחדדות אצבעות ארוכות, שיער מתנופף ומבט חולמני: הו רדיאטור, הו קרבוראטור, והו רצועת טיימינג.
את האמת, את האמת אני רוצה: ישובה הייתי בחורש צעיר, קוראת את מיכאל קולהאס דווקא.
ניצה אהבה את קולהאס, וזה היה הסיפור היחיד שהסכימה לדבר עליו, כי: "אני לא מבינה מה יש לדבר כל כך הרבה על ספר. קראת, אז צריך גם לטחון?"
"קולהאס," פסקה ,"היה בסדר גמור". התווכחתי איתה: "הוא הרס את כל המשפחה שלו".
"הצדק מוחלט", אמרה ניצה וחתמה עניין. שם, "ביער", פנטזנו מהפיכות. שדרות כמדינה אנרכית, קטנה, מנותקת מישראל.
פרט לקולהאס ועוד אי-אלו ספרים שנכללו בלימודים, ניצה לא קראה ספרים, עקרונית. לא היה לה מרחב קריאה, האותיות סגרו עליה. " אצלך טולסטוי," הייתה אומרת בחיקוי של מבטא רוסי "כמו שאצלי קרבוראטור".
חדרנו הכיל מיטות, ספריה קטנה, וארון ברזל ישן שהכיל את כל מה שניצה הזדקקה לו: ברגים, מסמרים, פטישים מסוגים שונים, סט בוקסות, מפתחות שוודים. מילים של עבודה שמעלות בי זיכרון דהוי.
ניצה נשאבה לכל כיוון. תמיד בפעולה. מזוודת, מגרזת, מתניעה. "צריכים לצאת מפה", הייתה אומרת לי. בעצם, היא זו שיצרה את הקשר עם "צוקי רוויה".
"ישוב חדש בנגב", הקראתי לה מעלון השבת שחילקו בבית הכנסת. "בקושי מסתדרים עם שדרות, למה להקים עוד מקום?"
שאלה והוסיפה בהתלהבות:
"נתקשר אליהם".
ניצה דיברה איתם, שלחה גרפולוגיה, ואף הוסיפה לי משפט שיצמרר: "אני ואת אותו דבר. אני שולחת במקומך, הם לא יידעו".
הרבה ידעה ניצה ורק לפחד לא.
לא היה לה חוש לפחד, היא לא הריחה או טעמה פחד, מכל סוג שהוא: פחד מיסטי, פחד מאנשים, מתאונות. פחד מהפחד עצמו.
"שדה" קראה לה סבתא. והחמיאה לאבא: "זאתי שווה עשר בנים".
הנה אני זוכרת: אני וניצה בטיול לגולן. צומת יהודיה, שתיים בצהריים, שמש רעה, ואיש לא עוצר.
"אם אי פעם מישהו מת כאן, זה בטח היה מרעב". ניצה צוחקת. הלבה מאדה את עצמה, והאוויר מלוהט, מכווה. נהג משאית עוצר, וניצה - לעלות, מהר, חם. הנהג אומר, במין הכרת מוסר: "אני ערבי". וניצה מחייכת: "אם נגזר עליי למות, אז לפחות לא בחום. ברצח לאומני מכירים, בחום לא". ועולים ונוסעים.
ודווקא בטרמפים, היא לא נהרגה. כשהודיעו לנו, קיוויתי שקיפחה את חייה בטרמפ, לקח לפני המוות, לפחות זה.
כשהיה צורך, ניצה גילתה חולמנות יפה-יפה. היא מיקמה אותנו ב"צוקי רוויה", ופתחה לה מוסך קטן. לי בנתה שולחן וקרעה חלון מול גבעות קירחות. שם, נתפסה לה המחשבה, שזה כל מה שצריך כדי לכתוב.
בבוקר ניצה נכנסה למכונית ונסעה. דקה קודם לכן העיר אותי רחש הבוקר שלה: פתיחת הארון, השתהות של רגע, התלבשות.
ניצה אמרה, בלי להביט שאני ערה: "בוקר", בגרסא המקוצרת שלה, וגם: "תתקשרי לדורית. אני בירושלים. אחזור בערב" .
אחר כך ניצה דילגה במדרגות,שתיים-שתיים, התניעה ונסעה. בחזרה, בירידות, לחצה כרגיל על הבלם. "לעולם אל תלחצי לחיצה ארוכה,תפמפמי" הייתה אומרת, "זה גומר על הברקסים". הפעם, הבלמים לא נענו לה.
הדרך ל"צוקי רוויה" ממחישה לי שאנשים אינם נוהגים ביושר עם מילים. צוקים לא הזדקרו, אבל מרחבים שוממים של גבעות עזובות השתרעו מחלון האוטובוס. וצימאון, צימאון מילא את פי, את כולי, את הנקבוביות שלי, שנסתמו באבק דרכים לא ציורי בכלל. "צוקי צימאון", חשבתי, היה נשמע טוב יותר.
בקרוון חצוי חיכתה לי דורית פוקס, והציגה לי את יזהר.
דורית: גבוהה, בת שלושים בערך, שער משובץ באפור שנותן לה מראה רווקי.
היא תוקעת בי עיני נץ, מתעכבת לשנייה על שושנת יריחו במצחי, גולשת לכתפיי החשופות ונעצרת שם.
יזהר פותח. קודם לכן לחץ לי את היד. יד גדולה ויבשושית - פרקי אישיות וקווי אופי מכוסים בעור יבש שנושר למגע. "אנחנו כאן – כדי לתקוע טריז". הוא מביט בחלון, וכנראה גילה שהתבלבל לו הנאום. מרחבי חולות, שוממים מאוד, נגלים ובקצותם גבעות נמוכות, חתוכות במסגרת החלון.
למיטב ידיעתי - הסתכלתי במפה לפני שיצאתי - "צוקי רוויה" היא נקודה בודדה, ואף יישוב לא מאיים או מקדם אותה בקשר כלשהו. יזהר תופס עצמו בזמן. "טריז, בין הציוויליזציה לטבע, לכוח הטבע".
גבעה אחת מהחלון מרטטת מול עיניי, בין טריזים במוחי פוסעות אידאולוגיות קשורות בלחם חוקנו, דוגלות על סלע קיומם את יום פקודה, את צו השעה. כשהוא מסיים שואלת דורית פוקס: "למה החלטת לבוא לכאן?"
אני מחזירה מבטי מהחלון ומתמקדת בתקנון שמעל דורית, כתב מעוגל ומודגש בטוש סגול מתריע: "אסיפת חברים". מודיע: "רשימת שמירות". מבקש: "עוגות לחיילינו". לוחש:" סתימה בשירותים".
"יפה פה" אני פולטת, שלא לעניין כנראה. הם באידאולוגיות, ואני עדיין בנופים. נוף פראי ומסוכן - מתגלגלות לי המילים בראש כשאני מחזירה את המבט לחלון.
טוב, יהיה לי טוב כאן. אני מחליטה. אני פה וניצה שם. ורשימת משימות קופצת מולי: לעגל את כתב היד. אפשר לחתוך מהמחברת של ניצה, כתב מעוגל יש לה, וכתב מעוגל זה מה שצריך כאן. לגזור בריסטולים, אדביק כתבות, מה איכפת. לשנן אידאולוגיות ופרקי עלייה, לרעות צאן לחלוב. שמחה מכה בי פתאום. תמונה של עדר שאני מובילה בגבעות הללו.
יזהר מפוקק אצבעותיו, ופיסות עור נושרות על רצפת העץ השבורה ומשם לאדמה החולית שמציצה מבעד לחור הטפט והעץ. עץ של עור יצמח שם. דורית שואלת: "את לא דתייה?" כמו בדרך אגב, ומציצה על כתפיי.
הכתפיים בוערות. חם. "ההורים שלי", אני אומרת.
ודורית מתפרצת: "שלא תביני לא נכון, אני שונאת הגדרות, אני", היא מותחת את השרוואל על ירכיה, אני מבחינה בירכיים כבדות,"לא אדם מוגדר".
מאוחר יותר, בארוחת הערב - סלט גבינות וביצים - אגלה: זה המשפט שאיתו פותחת ומסיימת את היום. היא לא מוגדרת. יש לה אישיות קשה להגדרה, כולם אומרים לה את זה, היא מתלוננת בגאווה. היא מבקשת ממני סיגריה אך מדגישה, רק היום. היא לא אדם של עישונים, בטח לא פה במדבר.
יש לה אף מחודד, צלקת המתחילה ברקה וחוצה בחוזק, כאילו עכשיו נחרצה לחייה השמאלית, פה קטן, שפתיים צרות - אלא מה. מטאפורה וקלישאה הולכות טוב ביחד. מטאטא היה הולם היטב את ידיה הלבנות, כאילו חוטאו בתמיסה מלבינה, מתבלבל מירכיה.
או, כמה שניצה הייתה שונאת אותה.
דורית פוקס אינה מוגדרת. היא שונאת אנשים בכלל ונשים בפרט, ונשים שמגיעות ליישוב - בפרט שבפרט, כדי לגזול את מיטב בחוריה. מאוחר יותר, במדורה, אווירה חברית נמתחת, נתלית בכוח בין כולם, אני קמה להיפרד.
דורית אומרת: בשבוע הבא נודיע לך, ומישהי שאת שמה שכחתי מוסיפה, כאילו כדי להמתיק משהו שנתמרר: הגרפולוגיה יצאה חיובית. והיא מדקלמת בגאווה: חוש טכני מפותח, לא מתפשרת, שחור ולבן, שוחרת צדק.
"אנחנו צריכים כאלו", אומרת דורית. "אנשים עקשנים, לא רומנטים. יש עוד הרבה מה לבנות כאן".
נסיעות ליליות תמיד היו אהובות עליי. חושך מכסה את מה שרואים באור יום: מדרכות ממהרות, אנשים נחפזים. במקום זה, ענן סמיך של חושך מכסה את הכול, ורק אורות מרצדים נוסעים איתי לאורך. תמיד נדמו לי כרכבות ליליות, ליליפוטיות, אינסוף רכבות, בהן - הכול קורה. כמו ברכבות של הספרים.
לעתים אני רואה את אחותי. לעתים שומעת. מקהלה של קולות מסביבי: מפל מים נופל בחוזק, או שאון מכוניות מטורף, ובתוך המקהלה, דווקא בתוך הקול, אני שומעת את הצחוק של ניצה. בדממה דווקא איני שומעת דבר. רק שקט מעיק על הנשמה.
על רקע המרחבים החוליים והאינסופיים של הנגב, מצטיירת שדרות: קטנה ואפלולית. בלי הבוהק הגרגירי של הנגב, עיירה נחבאת וחשוכה.
את אחותי אני מבקשת. כנראה שבמדבר לא אמצאנה, לשממה לא הלכה. אולי שאון העיר, עיר מלאה במכוניות, קרביים פרושים, מזוודים בשחור שמנוני - אולי שם היא מצאה את מקומה. שטויות. שטויות מה שאני אומרת. ניצה נקטפה - הלכה לעולמה-הסתלקה-נהרגה-מתה. לא "חזרה בגלגול אחר", לא ניצה.
מחר-מחרתיים אקבל תשובה. יזהר יפוקק אצבעות, פיסות עור ינשרו והוא יביע דעתו: "נחמדה, לא מזיקה בכלל". ודורית תהנהן: "כן. רק נראה לי שיהיה לה קשה עם האידיאלים, עם העקרונות, השיתופיות".
"התקבלת". תבשר דורית.
להגיד לא אני לא מסוגלת. אעשה את כל מה שיידרש. לזווד, לגרז, לתקן, לבנות שולחן.
אבל עכשיו, כל מה שאני רוצה זה לעצום עיניים ולישון. בלי רכבות ליליות שמטרידות את העפעפיים העצומים, בלי קולות ומראות שהוזמנו מראש. לישון אני מבקשת, שעות של שינה שיחבקו אותי, בלי סוף.
לפנייה לכתב/ת 
