קפקא בבית הכנסת
חשבתם שקפקא זה האדם הקטן, חסר האונים, מול הגורל? יש מי שמפרש את זה מעט אחרת. בתל-אביב מתקיים שיעור שבועי בבית הכנסת על הקשר שבין כתבי קפקא לבין הזוהר הקדוש
שבת בצהריים. חברי קהילת "יקר" הסמוכה למתחם בזל בתל-אביב מתכנסים לשיעור השבועי של הרב, שמקדים את ההרינג של הסעודה השלישית. אלא שבמקום עיון בפרשת שבוע, פותחים הלומדים את סיפוריו של פרנץ קפקא. במקום התנ"ך הם מדפדפים ב"המשפט", ובמקום לעיין במפרשים, הם מנסים לאתר את התפישה הקבלית בין השורות של "הגלגול".
ספרות "יהודית", כך מתברר, לא חייבת להיות כתובה בשפתו של עגנון או לעסוק במתרחש בשטייטל המקומי. היא לא חייבת לדבר "יהודית" במבטא כבד ובאופן מפורש. "יש כמה צורות של 'יצירה יהודית'", מסביר הרב יהושוע אנגלמן, רב הקהילה, שאחראי להכנסתו של קפקא לבית הכנסת. "צייר שרוצה לצייר 'ציור יהודי' יכול לעשות שני דברים. הוא יכול לצייר תמונה יצירתית של הר סיני, ואז יש טקסט יהודי ברור - במקרה הזה הר סיני ופרשנות שניתנת לו באופן הציור. אבל יש גם דרך אחרת – יותר טבעית ופחות ישירה. למשל, כשמארק שאגאל מצייר פרה, מיד מבינים שזו פרה יהודית".
קפקא, אם עוד לא הספקתם לערוך את ההשוואה, הוא שאגאל של עולם הספרות. רק בלי הפרות. "בקפקא, שהיה מאד מחובר למסורת היהודית וגם למד עברית, היתה הרבה כמיהה לקודש", מסביר הרב אנגלמן, "הוא כתב מיסטיקה, אבל בשפה שלו. אין צורך בהכרח להיכנס לשאלה איזה ספרי קודש הוא למד והכיר. הוא יצר סוג של מיסטיקה שאפשר לראות כביטוי ספרותי להמון מושגים קבליים.
"את הצורה שבה קפקא מתאר עולם ביורוקרטי שהוא בעצמו היה חלק ממנו, ניתן לראות כתיאור לעולמות אחרים – לספיקות ואינטראקציות. הפן המחודש בדבריו הוא שהמערכות זזות ומשתנות ביחס למעשיו של האדם. גם ב'המשפט' וגם ב'הטירה', הגיבור לא יודע באיזו מידה הוא משפיע על המערכת, אבל הוא עושה זאת. זה כמו שכתוב בזוהר – 'לבושין דלביש דצפרא לא לביש לרמשא' - כלומר, הלבושים של המציאות, הלבושים כביכול של הקב"ה, מערכת הכוחות בעולם, הספירות וכן הלאה, משתנים כל הזמן".
אבל נהוג לחשוב שקפקא מצייר דווקא דמויות חסרות אונים, את האדם הקטן שעומד מול המערכת ולא יכול לשנות דבר. שזה קצת מנוגד לתפישת ההשתדלות או האפשרות לשינוי של היהדות, לא?
"זה נכון שבמובנים האלה קפקא הוא סופר מודרני, שמבטא את חוסר האונים שהרבה אנשים חווים, אבל צריך לשים לב - חוסר האונים שמציג קפקא הוא חוסר האונים של האדם להשפיע בכיוון שהוא רוצה. מתוך זה נובעת הבנה של האדם שהוא משפיע בין אם הוא רוצה ובין אם לא, אבל אולי בכיוונים שהוא לא התכוון אליהם. זה הרעיון שהזוהר חדור בו – העולמות העליונים זזים לפי תנועת העולמות התחתונים. או כמו שנאמר בזוהר: 'שום דבר לא נאבד'. יוסף ק' ב'המשפט' או ק' ב'הטירה' משפיעים על המערכת, אבל לא בצורה שהם רוצים. יש בזה משהו מאד יהודי – אדם הוא לא נטול און, אבל הוא לא יכול לדעת איך מעשיו ישפיעו בעולם, ולכן הוא צריך לוותר על תחושת השליטה".
מעבר למציאת הפנים הקבליות בסיפוריו של קפקא, מבקש הרב אנגלמן להסביר מדוע הלימוד "היהודי" בספריו של קפקא מתאים דווקא לקהילה התל-אביבית: "כשחושבים על אברהם אבינו לא חושבים על אדם שיושב בתוך עיר. במובנים מסוימים, המושגים קדושה ועיר קצת מנוגדים זה לזה. אבל כשאנשים בוחרים לגור בעיר כמו תל-אביב, אלא אם כן הם החליטו להתפקר, הרי שהם התיישבו שם כדי לחפש את הקדושה במקום. כך גם קפקא. מקס ברוד, שהיה הביוגרף העיקרי שלו, אמר שכל הסיפורים של קפקא סובבים סביב השאלה של האדם המחפש את הקודש. אז ברור שקפקא הוא לא מדריך למטייל התל-אביבי, אבל דווקא הוא, כאדם שהחיפוש האלוהי היה קיים בו כל שנותיו, וכאדם של עיר, מציג דרך לא מוגדרת לחיפוש הקדושה העירוני הזה".
בין קפקא לר' נחמן
פרנץ קפקא נולד למשפחת יהודים גרמנים בפראג. הוא אמנם היה חילוני, אך גילה עניין רב ביהדות. בתקופת לימודיו התקרב לחוגים הציוניים ואף השקיע מאמצים רבים בלימוד השפה העברית וכתיבתה. הוא אפילו שאף לעלות לארץ, אבל מחלת השחפת שתקפה אותו, קלקלה לו קצת את התוכניות.
במהלך השיחה עם הרב אנגלמן הוא אומר כי "כשמישהו יהודי - כל מה שהוא עושה יהיה יהודי". הצהרה מעט גורפת, שכאשר מתעכבים עליה, הוא ממהר לתקן ולצמצם את הטוטאליות שלה: "טוב, כשמישהו יהודי - מה שהוא עושה יכול להיות יהודי".
אז מה יהודי כל כך בקפקא?
"אחת ההגדרות הכי טובות בעיניי למה זה יהודי, היא הגדרתו של ז'אק דרידה: 'יהודי זה אחד ששואל מה זה להיות יהודי'. אני חושב שבקפקא השאלה הזו מאוד קיימת, ולא במובן התיאולוגי – כי התיאולוגיה לא יכולה לתת על זה תשובה, גם לא במובן ההלכתי – כי ההלכה כבר נתנה לשאלה הזו תשובה, אלא במובן של החיפוש – יהודי הוא אדם שמחפש, ובמקרה שלנו, פה בתל אביב – חיפוש עירוני" .
ואי אפשר לדבר על קפקא בלי להזכיר לסיום מחפש קדושה מפורסם אחר, שסיפוריו סחפו אחריהם את המוני בית ישראל - ר' נחמן מאומן. יש הרואים דמיון בין השניים, שכתבו סיפורים שעודדו חשיבה אחרת. למשמע ההשוואה הזו, הרב אנגלמן מרים גבה ואחר כך מוסיף בחיוך: "שניהם מספרים סיפורים אבסורדיים שמתארים עולמות אבסורדיים, אבל אני חושב שההשוואה הזו מעליבה את קפקא מבחינה ספרותית. ר' נחמן לא היה מקבל פרס נובל לספרות". וקפקא דווקא כן קיבל שיעור בבית הכנסת.
אגדתא 2 - סיפורים חדשים מהזוכות דאשתקד:
לפנייה לכתב/ת 
