אין מתכון לדתל"ש

לפני כמה שנים, בקורס קציני מודיעין, לימדו אותנו שתורת הלחימה, ה"תו"ל", צועדת יד ביד עם הנשק. כדי ליישם את התו"ל המזרחי, יש צורך בטנקים סובייטיים. כדי לממש התקפה מערבית, יש להצטייד בתחמושת מתוצרת מתאימה. לקחו אותנו אז, באחד הערבים, להופעה לכבוד שגריר תורכיה או מה. כמה כלים אלקטרוניים, רקדנית בטן וסילסולים. ההופעה לא הייתה להיט מדהים, וסיכמנו בחיוך: מנסים לנגן תו"ל מזרחי בכלים מערביים.

מה הקפיץ לי פתאום את הזיכרון המשמים הזה? הנסיונות החוזרים ונשנים, בפאתטיות עגומה, לצייר את "הסיבה היחידה הגורמת לעזיבת הדת". מעל דפי ynet יהדות בלבד עלו כבר כמה כאלו בשבועות האחרונים, כל אחד בפסיקתו הנחרצת. זה מטיל את האשמה בקיצוניות, שני ביחס ההורים, שלישי בתופעת הרווקות המאוחרת. היחיד שעוד הצליח לבטא הבנה בוגרת יותר היה אורי אורבך, נהדר כדרכו, ש"נתן בהם סימנים" והבדיל בין מקרים שונים. מיותר להוסיף, כמו שאמרו ב"כוורת".

מיותר להוסיף שכל המאבחנים הפסיכו-פדגוגיים המדוברים הם... גיליתם? דתיים.

ובכן, זה בדיוק מה שהזכיר לי את אותו ערב תרבות שעירב תו"ל מזרחי וכלים מערביים,

ר"ל. אנשים שמגיעים מעולם שבו הדוגמה (וי"ו חלומה) שולטת, אנשים המשתייכים לציבור ברור, לקהילה, מנסים לאבחן את אותם אלו שהם כל דבר מלבד אחוזי-דוגמטיות. כולנו (על כל פנים, אניני ההומור שבנו) זוכרים את בריאן בן האלוהים זועק מחלון ביתו אל קהל שומעי לקחו: "We are all individuals!", ואת המאמין האדוק שהכריז "I'm not!". אני ממליץ לכל הדתיים התרים לפשר עוזבי הדת לשבת ולצפות שנית בקטע המשובח הזה.

דבר אחד, אחד בלבד, משותף למי שהפסיקו לשמש כדתיים בקודש, מלבד עברם. הדבר הזה הוא האינדיבידואליזם שלהם, חוסר השיוך שלהם, והרצון, שהגיע לכדי מימוש, של הליכה בדרכם הם, ולא בדרך אותה התוו עבורם בפטרנליזם שאין דוגמתו. ייתכן כי חלקם עזבו בשל יחסים בין משפחתיים עכורים. סביר כי חלקם מאסו בחיי האיסורים. לא בלתי נמנע הוא שרבים מהם התרחקו מן הצביעות שחשו. אחרים הבינו אחרת את השתלשלות היהדות. יש מהם שחקרו והגיעו למסקנותיהם-הם בדבר קיום האלוהים או דרכי הנהגותיו (הפתעה! אף "חוקר דתל'שים" דתי לא סבור שקיימת האפשרות הזו!) רבות הסיבות העשויות לגרום לאדם לעזוב את ארצו ואת מולדו וללכת אל הארץ אשר הוא רואה בעיניו הוא.

והרצון לצרף את כל ה"דתל"שים" לקבוצה אחת, הומוגנית, שלובה ובריאה, בעלת אישיות אחת ותובנה נתונה. הו, הכמיהה! כמה דתיות מובנית טמועה בניסיון הדל (הד"ל?) הזה, לקבע אנשים שחרשו איש תלמו, כחלק מ"קבוצה".

דתל"שים. ובכן, תתפלאו לדעת – אני יודע, מדהים הדבר בעיניכם – האנשים שחולקים עבר דתי, אינם מהווים קבוצת ייחוס משום בחינה אחרת. אני מכיר כמה מהם שעדיין מגיעים אל בית הכנסת, שרים בשמחה את "לכה דודי", מכוונים היטב בשמונה עשרה ואז נוסעים אל הקולנוע. אחרים כלל אינם מתייחסים אל עצמם כאל "יהודים", אלא כאל "אתיאיסטים".

יש בהם ששומרים מצווה

קלה כבחמורה, רק מפני שהורגלו לכך – אך מודים בפה מלא כי אינם מאמינים. ויש שמעדיפים לחלל שבת בסתר, כדי לא להעלות על שרטון את יחסיהם עם המשפחה והקהילה. יש ה"נושאים את אלוהים בלבם", ישנם דיאיסטים, ויש הסבורים כי אלוהים אינו מתעסק בקוטר המגבעת. יש הסבורים כי הדת היא מקור הרוע בעולם, ואחרים שמחים (כמוני) להיות אגנוסטיקנים-בני-דת-משה. יש הגאים בעברם, ויש הבושים בו, יש האוהבים את קהילתם, וכנגדם הכועסים עליה.

אז אנא מכם, כותבים יקרים. בהגיגיכם על "תופעת הדתיים לשעבר", יותר משאתם מסוגלים למצוא את העומד מאחורי החלטתם של אותם אינדיבידואלים שונים, אתם מבטאים את חוסר יכולתכם להתנתק מן הגישה הדתית כל כך, המבקשת לצמצם כל יחיד לכדי חלק מקבוצה. אלו הם במידה רבה, אכן, טקסטים אנתרופולוגיים מעניינים, המלמדים רבות על כותביהם, ולא על מושא כתיבתם.